הכול היה תמיד פשוט כל כך. למשמע אחרים מתלבטים ומתחבטים, מביעים בפניי את בלבולם ותסכולם לנוכח אי הוודאות בנוגע למסלול הלימודים אותם ירצו לקחת - נשמתי נשימת הקלה. לפחות בנושא הזה, תמיד חשבתי לעצמי, אני מסודרת. אני יודעת מה אני רוצה, ואני יודעת לאן מועדות פניי. אני? פסיכולוגיה, ולאחר מכן קלינית. אין ספק.

אלא כששעת הכושר מגיעה, מסתבר שהדברים נראו פשוטים רק על פני השטח. לפתע מסתרבלים חוטיי המחשבה שהובילו עד כה למקום מוגדר ומוחלט, ולנוכח הבלגן שנוצר בראש אני נרעדת.

לא הבנתי עד כה עד כמה אני מפחדת מלימודים אקדמאיים. כן, כבר הייתי "בשטח" - אך ההתנסות האחרונה, בל אשכח, הובילה בסופו של דבר אל המחלקה הפסיכיאטרית. לימודי הגרפיקה, לימודי הגרפולוגיה והצילום - כולם נועדו לדחות את הקץ, את הלימודים האקדמאיים שייעדתי לעצמי. בדרך, מסתבר, גם איבדתי את היכולת הכלכלית. למעלה משלושים אלף שקל הוציאה אמא שלי על לימודיי השונים, שלושים אלף שקלים שכיום יכלו לחסוך ממני את התייסרותי על חוסר היכולת לממן את לימודיי. אמא נלחמת במינוס, נאבקת על מנת שחשבון הבנק לא ייסגר. לו רק יכולתי להחזיר את הגלגל לאחור, אני חושבת לעצמי. בכל מקרה, את לימודיי דחיתי בעקבות הפחד. הפחד מהלחץ הכרוך בלימודים אקדמאיים, וההבטחה ששכנה בקצה - עתיד כמטפלת. הפעם לא יהיו אלה לימודים לשם ההעשרה העצמית, אלא אם לימודים הטומנים בחובם מחוייבות מוחלטת מצידי. ולא האמנתי כי אצליח לעמוד בגודל האחריות. החלום, או אז, בפוגשי אותו, היה עלול להתנפץ בפנים. ואת החשש הזה לא יכולתי לשאת. גם היום הוא מנקר בי, אותו חשש ישן ומוכר.

החלום שינה פניו - במידה רבה בעקבות הקשיים הכלכליים. לימודי פסיכולוגיה לתואר הראשון הם ארוכים ומייגעים - ואינם מבטיחים עבודה בסיום התואר. למעשה, כך הסתבר לי, הוא תואר הנועד ולו כדי להמשיך למסלול התואר השני - שאליו באמת ובתמים איני יודעת אם אצליח להתקבל - וכאן אני לוקחת בחשבון את קשיי הריכוז והקשב, לקויי הלמידה, והקושי שבלהשיג ציונים גבוהים (וזאת למרות שבעבר, ציוניי היו גבוהים מאוד) הדרושים על מנת להמשיך את לימודיי.

בהתחשב בכך, פניתי אל תואר אחר באוניברסיטה הפתוחה (על אף שנלמד בכפר סבא, ואלוהים רק יודע איך אגיע, אם אכן אבחר בלימודים הללו) - קרימינולוגיה. ארבע שנים, ואפשרות תעסוקה בסיום התואר הראשון. התכנון במקרה זה הוא להמשיך לתואר טיפולי שיקנה לי את האפשרות לטפל.

מאידך ולהפתעתי הגמורה, העליתי בדעתי גם אפשרות של השלמת תעודת הבגרות (מתמטיקה) ופסיכומטרי. מכאן, חשבתי לעצמי, אוכל להגיע ישירות אל בית הספר לעבודה סוציאלית, ומשם לעבודה סוציאלית קלינית. בירור קצר העלה שקורס לפסיכומטרי עולה 5000 ש"ח, וזאת אין באפשרותי לממן אם ברצוני לחסוך שקל לשקל ללימודי התארים.

וקיימת האפשרות של אפיק מעבר - סיום שנת לימודים אחת באוניברסיטה הפתוחה בציונים גבוהים כסף דרישה לקבלה למוסדות אחרים בהם אוכל לגשת ללימודי עבודה סוציאלית. גם האפשרות הזו כמעט ונמחקה כליל כאשר הסתבר לי שהאוניברסיטה היחידה אליה אוכל לעבור היא אוניברסיטת בן-גוריון שבנגב. אמנם העניין עוד בבירורים, אבל איני תולה בכך תקוות גבוהות מדי.

והמלגות. לשמע המילה אני מצטמררת. אילו מלגות אוכל להשיג? האם יאשרו מלגות למרות העובדה שאני בעלת מכונית? הטלפונים, הטפסים, הבקשות, המכתבים, התחנונים, הציפייה וההמתנה, קבלת סירוב אפשרי...כל הביוקרטיה הזו, המחשבה אודותיה מוציאה אותי מדעתי. זו הדרך היחידה, אני יודעת. אין שום סיכוי שבעולם שאצליח לעבוד וללמוד בו זמנית, או בכלל - לעבוד. לא ולא ולא ולא ולא ולא. אני לא מסוגלת. אין בי את הכוחות.

אינני יודעת מאין להתחיל. קודם כל בהחלטה מה ללמוד ואיך, אני משערת. בין פסיכולוגיה לקרימינולוגיה, בין אפיק מעבר או אולי תחנונים אל הביטוח הלאומי שישחרר את 6000 השקלים שעוד מגיעים לי עבור קורס פסיכומטרי ואז אל בית הספר לעבודה סוציאלית - האפשרויות הן רבות מספור, ואילו אני מוצאת את עצמי טובעת ומוצפת. בלתי החלטית ומבועתת.

דיבורים על פסיכומטרי והשלמת בגרויות. טלי אומרת שאני מסוגלת. אני, לעומת זאת, לא כל כך בטוחה.