איבדתי שליטה.

התנפלתי על אחותי לכאורה וחנקתי אותה. לחצתי בכל כוחי על הגרון. באותם הרגעים, לא אכפת היה לי מה היו יכולות להיות ההשלכות. כששמעתי אותה מקללת אותי בקול רם, מפריחה לעברי קללות כגון "בת זונה" ו - "שרמוטה", משהו בי איבד את זה. רצתי אליה וחנקתי. וחנקתי. את כל הכעס והתסכול של חצי השנה האחרונה במחציתה, מתעלמת בהפגנה מנוכחותי ומסננת לעברי מילות תיעוב ריכזתי בקצות האצבעות. היא שלפה מיד ציפורניים ומרטה את שיערי. עברתי גם אני מן הגרון אל השיער, והיא המשיכה לקלל לעברי. בעטה בי, נלחמה חזק ממני. אבל לא ויתרתי. הכיתי והכיתי, עד שהשמוק ואמא הגיעו להפריד. השמוק תפס את האחות לכאורה ואיים עליי שאעזוב. אמא משכה מאחור. צרחות. "תאשפזו אותה", אחותי לכאורה צורחת והשמוק אחריה. "פסיכית, לכי קיבינימאט", הוא עוד מעז לצרוח. אני כבר בדרכי לחדר, צורחת שאהרוג אותם. את שנייהם. מקללת אותו מכאן ועד סוריה. עוד תקבל את מה שמגיע לך, חתיכת זבל מצחינה, צווחתי. גם מתוך החדר. אהרוג אותך. אהרוג אתכם. אהרוג את שנייכם.

כל כך הרבה שנאה.

בחדר רעדתי. החלטתי להגיש תלונה. הייתי נחושה בדעתי. לא עוד. לא עוד הפנים הזחוחות וההליכה המלכותית. רק אותו בכלא, נרקב בין כתליו. ואותי מאושרת. משוחררת. סוגרת מעגל, נוקמת נקמה מתוקה.

אמא פלגמטית. "תעשי את זה", היא אומרת לי בפנים נפולות. "רק בבקשה, תעשי ותגמרי עם זה. תעשי מה שאת רוצה. אני מחכה שהנעל השנייה תיפול כבר שנים. שחררי אותי". "אז לא, אמא", אני אומרת. פניה חיוורות ועצובות. עייפות. אמרתי לה - אני רק מקווה שהוא ימות בקרוב. גם זה סוג של שחרור.

אני באיזור מלחמה. ואני אפילו לא חמושה. קר לי.

יעקב אלפרון מעולם לא פגע בילדיו. יעקב אלפרון מעולם לא נגע בבנותיו. למה לו מגיע למות, ולתורם-הזרע שלי לא? מי יחסל את אבא שלי בשבילי?