הייתי בטוחה למדי שהפוסט הזה יספר על קורותיי בבילינסון לאחר הניתוח, אבל לחיים קצב משלהם, והם מכתיבים לי אחרת.

בבית חולים אחר, ברמב"ם שבחיפה, שוכבת אימה של א', אחת מחברותיי הקרובות ביותר מזה כארבע שנים, עם סרטן סופני. אמש נתבשרה הבשורה הקשה מכל - הניתוח להסרת הגידולים, מתוכנן להתבצע ע"י מומחה בעל שם עולמי מהונגריה, התבטל. בדיקת סי.טי גילתה שהגידול צמח אף יותר, למרות שני סיבובי הכימותרפיה, ואף שלח גרורות לאיברים נוספים בגוף. ניתוח בשלב זה יעמיד את האם החולה בסכנת חיים, ואף אם יצליח - יחזיר אותה לאותו המצב בו היא נמצאת עכשיו. הרופאים מכינים את המשפחה לקשה מכל. א' הרוסה, בוכה בטלפון. אני מנסה לחזק, להעצים, לומר מילות ניחומים - אבל נשמתי נעתקת לנוכח הסבל והכאב הרב, לנוכח מילותיה נוטפות הצער והשכול של א' השבורה. בלעדי אמא שלי, היא אומרת - אין לי חיים.

ועדיין אינני יודעת מה לומר, ומה לעשות. כיצד מנחמים אדם בשעתו הקשה ביותר? כיצד מנסים להקל ולו במעט על הצער, על היגון, על השכול? היא בת 23 בסך הכול, כה צעירה. העתיד צפן לה נפלאות. היא כבר סיימה תואר במשפטים, עברה לגור עם החבר האהוב והשיגה עבודת התמחות במשרד עורכי דין נחשב בחיפה. דבר לא העיד על העומד לפקוד, על האסון שעתה מפורר אותה, מפרק אותה לגורמים. א' של פעם לעולם לא תשוב להיות כשהייתה. מה אומרים נוכח כל זאת? מה עושים?

לפתע מקבלים הדברים הקטנים פרופורציות. האח הגדול לא נדמה כה מרגש, הפרסומות בטלוויזיה מאבדות מחיותן השטחית, ואפילו החשש מפני לימודים עתידיים לא נראה כה נורא.

אני מוצאת את עצמי מתעמת עם פחדי הגדול ביותר - לאבד את אמא. אמא שלי הקרובה לי מכל, היקרה לי מכל, שבלעדיה אין ולא יהיו לי חיים. כמו א', גם אני נאחזת בה בשעות חולשתי, שואבת ממנה כוח ועוצמה. אני יודעת (וכאן אני מהססת לרגע, מנסה לעצור מבעדי לכתוב את השורות שאינני רוצה לראות כתובות כאן או בשום מקום אחר) שעתידי הוא יום אחד לאבד את אמי. באותו יום לא אהיה עוד, תמיד הבטחתי לעצמי. כשיגיע היום, אשלח את עצמי לאותו המקום אליו היא עוזבת. איתה. ביחד. ביחד תמיד. אמא מספרת - גם אני לא האמנתי שאחיה יום אחד אחרי אמי. והנה היא היום, 21 שנים לאחר מות אימה שלה, והיא כאן, נוכחת עם בעלה ושתי בנותיה. חיה למען שתי הבנות. ובכל זאת, אני חוזרת ואומרת לעצמי - במידה ולא אהיה בעלת משפחה כאשר תלך - אלך בעקבותיה.

בימים שכאלה אני מהרהרת רבות בדבר האמונה. בדבר האהבה. כמה קלים יותר (אם כי ריקים, אני יודעת) היו חיינו אילו היינו מסוגלים לקרוע מעלינו את רגש האהבה. וכמה קלים ופשוטים הם בוודאי חייו של ר', שאינו מסוגל לאהוב באמת, על כל המשתמע מכך. הוא אינו חייב לדאוג, הוא אינו מפחד. הוא אינו חושש מאובדנו של איש - אולי מזה של ילדיו, אבל איש מלבדם. לעיתים הייתי רוצה להיות כזו - קרה וחסרת רגש - ולו רק בשביל שלא אצטרך לדאוג, לחשוש, לפחד, לחוות את הבעתה שבמחשבה על אובדן יקיריי.

והאמונה. עד כמה אמיתי הוא כוחה של תפילה? איש מאיתנו אינו יודע. לא באמת. ואיש מאיתנו אינו יודע לבטח אם יושבת לה למעלה ישות במרומים, בעלת לב אדם אולי, זקנה אך בעלת בינה, מאזינה חרש לתפילות ליבנו. איש אינו יודע אם הנשמה נותרת לאחר פעימתו האחרונה של הלב ונשמתו האחרונה של אדם, ואם האהובים עלינו שומרים עלינו ממעל, מכוונים את התנועה. מעולם לא האמנתי, אתאיסטית שכמותי. ואולי היה קל ופשוט יותר לו האמנתי. הם אומרים, המאמינים האדוקים שמבינינו - ה' נתן, ה' לקח. ובשמעי את המילים אני מצטמררת כולי. עד כמה אטום אפשר להיות? עד היכן ניתן לפשט את הדברים, להסבירם כה בקלות ולקבלם כאילו דבר לא אירע? וכיצד אפשר להמשיך הלאה באמונה כי האהוב עלינו נמצא כעת בחברתם של בעלי מעוף לבנים אחרים, הדור גלימות חן בשדות פרחים מלבלבים ופרפרים צבעוניים מעופפים מסביב? השלווה אינה מובנת לי. לאן באמת אנו מועדים?

לפעמים נדמה לי שלא אסטרואיד יפגע בכדור הארץ, ששום אוקיינוס לא יעלה על גדותיו, ששום רעידת אדמה הרסנית לא תשמיד את כדור הארץ. לפעמים נדמה לי שהרבה לפני כן - הסרטן יטרוף את כולנו. הסטטיסטיקה מבהילה. קרובים ורחוקים - כולם מושמדים על ידי המפלצת שאין מזור לה, ואין מרפא. חברתה הטובה של אמא, ונדה, חלתה בסרטן השחלות וכעת נמצאת בהפוגה. עוד חבר ילדות של אמא נפטר מסרטן. אלכס נפטר לא מכבר מסרטן בכבד, תקווה מחנות כלי הכתיבה הקרובה נאבקת בסרטן המוח, אימו של ידיד קרוב נפטרה בחודש שעבר מסרטן הריאות, אביה של בחורה שלמדה איתי ביסודי נפטר בשנה שעברה מסרטן הריאות גם הוא, ועתה שוכבת אימה של א' על ערש דווי. והם אך המעט שאני יודעת להיזכר בשמותייהם ברגע נתון זה.

אמרתי אתמול לטלי - אני רוצה ללכת. ללכת לפני כולם.