ברגעים ההם, על הכיסא הלבן הוא מול ההר הירוק הגדול, עם הטייטס שלושת-רבעי השחורים והחולצה הורודה המכופתרת שקיבלתי מאחותי כמתנה ליום הולדתי, הייתי מאושרת יותר מכפי שידעתי איי פעם.

ולא ידעתי אז, באותו הרגע ממש, שלעולם לא אשוב לחוש את התחושה העילאית שידעתי. אחותי חיפשה חיפושיות אדומות מאחורי. אחרי כן הצטרפתי אליה. אבא עמד וחיפש איתנו, ואמא צילמה. הרגע המאושר ביותר בחיי. כאן. מצולם ומתועד, בעת שכאן, עתה אני חושבת על נפילה מבניין בן עשר קומות, ותוהה האם הנפילה מטה ממושכת, ארוכה ומפחידה. אם חשים פחד לפני המכה הניצחת בקרקע שמותירה את הנוף הפסטורלי מאחור. ואותי כעוד שם על מצבה.