אני לא יודעת מהיכן להתחיל. אישוני העיניים מרצדים. רק שעת בוקר, וכבר לקחתי כדור שינה ושני מרגיעים כדי לשכך ולהשכיח את הכאב, ולו אך לשעות מועטות. כאב שבוער בי, שחורץ כמו סכין חדה.

אני זוכרת את היום שבו נפגשנו, אז, בסניף ארומה בסמוך לביתך. לא ידעתי או אז שפגשתי אדם שישנה את חיי מן הקצה אל הקצה. אותך. אני זוכרת כיצד הצעתי לך להישאר בקשר, ולמרבה שמחתי, הסכמת. מאז עברו שש שנים תמימות, דובדבניל. שש שנים שלא הייתי מחליפה בעד שום הון שבעולם. מאז אותם רגעים ראשונים בהם הכרתיך, הענקת לי יותר מאשר כל אדם אחר עליי אדמות. הענקת לי אהבה, תמיכה, חום, קבלה מוחלטת, חיבוק חם, ארוך ומלטף. ואני, עם כישוריי החברות הכושלים שלי, ניסיתי והשתדלתי להעניק לך כמה שיותר, בחזרה. לדמות שפרצה אל חיי והרעיפה מכל טוב. אני לא יודעת עד כמה הצלחתי להעניק בחזרה, אני לא יודעת איזה מקום תפסתי בחייך. אבל אני יודעת שתפסתי - לא פעם הזכרת לי זאת. לא פעם הזכרת עד כמה שאוהבת. עוטפת אותי בחיבוקים אינספור, אוספת אותי אל ביתך ברגעיי משבר, מעבירה שעות של צחוק והשתטויות בחברתי. לא הייתה לי מעולם חברה כמוך. לא ידעתי מהי אהבה ללא סייג, ללא תנאי קבלה עד שפגשתי בך.

ועד כמה הערכתי, לא תדעי לעולם. אינספור הם הרגעים שאני מעלה בזכרוני בשעות שכאלה, לאחר האי מייל המדמם ששלחת לי אתמול, ושפצע אותי מכל כיוון אפשרי. שזיעזע אותי עד עמקי נשמתי. את אומרת שיש לי זיכרון סלקטיבי, אבל אין זה כך, אני מבטיחה לך. אני זוכרת לך את רגעיי החסד, את רגעי השטות, את רגעי החיבה, האהבה, השיתוף ההדדי. החיבור בינינו שנדמה כי מעולם לא הכרתי כשכמותו. אני זוכרת, דובדבניל. זוכרת גם עכשיו, גם לאחר ובמהלך התקופה הקשה שחווינו לאחרונה. ידעת תמיד שאני מוגבלת. מוגבלת ביכולותיי לתקשר, להעביר מסרים. ידעתי לעשות זאת, כך נראה, בצורה מעוותת. במיוחד במהלך החודשים האחרונים. את כובד הצטערותי על כך לא תדעי, ולא תביני. לא תדעי עד כמה בוער עורי כולו עכשיו, ברגעים אלה ממש, ועד כמה חרדים גופי ונשמתי לנוכח המחשבה כי אני עלולה לאבד אותך כעת, משקצתה סבלנותך אליי. אני מלקה את עצמי על הדרך שבה כתבתי לך, שבה בחרתי להתנסח. אינני מנסה לתרץ, חיי נפשי שלא. אך זוהי האמת. למדת וידעת, חווית על בשרך את התפרצויות הזעם שלי לא אחת. התפרצויות זעם מורעלות, רעל שזרם בגופי וסותם כל נקבובית. רעל שאין דבר שאני רוצה בו יותר מאשר לסלקו מגופי. מי כמוך יודעת את שעברתי, ומי כמוך יודעת ומכירה את חסרונותיי. אני רחוקה מלהיות מושלמת.

אבל אינך יודעת, ככל הנראה, דברים אחרים. למשל - עד כמה אני מעריצה אותך, ואת דמותך. דמות שאני יודעת שעברה ועוברת לא מעט בחייה, ומתמודדת בצורה שמאז ומעולם שבתה אותי בעוצמתה, בחוזק ובאיתנות שלך, בסירובך להיכנע לקשיים שאני יודעת שלא אדע לעולם את עוצמתם. אינך יודעת שמאז ומעולם, עד כמה פתטי שלא יישמע - היווית עבורי מודל לחיקוי. בכושר העמידה שלך. ראיתי בך כמעיין אחות גדולה - אז, ועכשיו. אחות גדולה שכועסת, ופגועה, ומתוסכלת - ואיני יכולה לומר שאיני מבינה מהיכן כל אלה צצים. אני מבינה. אמרתי ואומר לך שוב, ושוב, עד יגיע אל תוך תוכך - הלוואי ויכולתי להחזיר את הגלגל לאחור, לבטל את מילותיי הקשות, להעלימן כלא היו. להשיב לך רק אהבה כשם שמגיעה לך, כשם שאת ראויה לה. ואולי איני ראויה לך. את אדם שבגדולתו ואולי גם בצילו גדלתי - כן, גדלתי - בזכותך הרגשתי שאני הופכת, אולי, לראויה לאהבתך. לליטופך החם שלא נדם לרגע, ולא ישנו הנסיבות. מעולם לא אמרתי לך, כמדומני, עד כמה הערכתי. ועד כמה מעולם לא לקחתי את אהבתך כמובן מאליו. גם לו זכיתי בלוטו - לא הייתה משתווה תחושת הזכייה לזו שאני חשה בעצם הכירי אותך, בעצם היותי איתך את שש השנים האחרונות.

איני מאמינה שאהבה נעלמת כך, בן רגע. אני כן מבינה ומודעת לכך שסבלנותך פקעה. ואין מי שמצטערת ומתחרטת על כך יותר ממני. האם את עדיין אוהבת? אני רוצה להאמין שכן. שלמרות כל מה שעברנו בתקופה האחרונה - האהבה עדיין שם. מבעד לכעסים, מבעד למרמור, מבעד לתסכול ולכאב. אני מקווה שהאהבה שלך אליי, אלוהים, עד כמה מקווה ומפללת - תגבור, בסופו של יום, על כעסך כלפיי. והוא מוצדק, אני יודעת. לא ידעתי לברור את מילותיי. לא ידעתי להרדים את הכעס, את התסכול, את הכאב העצום שהביא אותי לכתוב לך דברים כה קשים. ועל כך אני מצטערת ומתחרטת כל כך, ומתנצלת מעמקי נשמתי הדואבת. נעצרה נשימתי כשקראתי אותך אתמול. משהו בי נשבר. משהו בי התחלחל באופן שלא ידעתיו קודם לכן. אני מרגישה כאילו סלע של בטון מאכלס את בטני, ואני מבכה אותך מאמש. מסממת את עצמי בשלישיות ורביעיות של כדורי שינה וקלוריבן - רק להעביר את הלילה. וגם את היום. את הבוקר שפתח בשעה כה מוקדמת.

עד כמה יישמע פתטי וחסר חוט שדרה, אני יודעת, ואומר בכל זאת - אין לי חיים בלעדייך. בלעדיי אהבתך, בלעדי היותך שם. היית לי למשענת ולסלע איתן, והיית לי לדברים רבים אחרים. חברה במובנים שלא ידעתי קודם. אני מתגעגעת כבר עתה לקולך, למילותייך, לאינטונציה המיוחדת שלך. כמהה לחיבוק שישים קץ לעוינות, לחיצים הנשלחים מכיווני לכיוונך ובחזרה ממך אליי, וכנראה שבצדק.

אני רוצה להשתנות. את, ורק את, הבערת בי את הכמיהה לכך, ולו רק שאזכה בך בחזרה. באדם שאני אוהבת יותר מאת החיים עצמם. קל להגיד, אני יודעת. אני רוצה להראות לך שבכוחי להשתנות, להנעים את שהותי איתך - אם במייל, במסנג'ר, בסמסים או בטלפון. עדיין מתפלשת בתוכי המחשבה שאין ברצונך לראות אותי, וקו המחשבה האומלל הזה הוביל אותי לאורך כל אותם חודשים אחרונים. המחשבה על כך שאיני טובה דיו עבורך, המחשבה שאיני ראויה לך, המחשבה על כך שאינך רוצה אותי בקרבתך - ואולי אני "כבדה" לך מדי. ואולי הכבדתי יותר מדי. ואולי שגיתי כששיתפתי אותך בתחושות שנבעו ממעמקים, ואולי לו ידעתי לשחרר, היית רוצה בי. אני יודעת - כבר אמרת שלא. שלא כך הם פניי הדברים. אני רוצה להאמין בכך, אבל קשה לי. כל כך הרבה אנשים ברחו מפניי, ויראתי את היום שבו תאמרי די, ומספיק. אני יודעת שלא כך הם הדברים, דאגת ליידע ולהסביר. ועדיין - מקוננת בי אותה תחושה שהייתי מעבר למה שהיית מסוגלת לשאת ולהכיל.

כפי שבוערים בי הקשיים, כשם העוצמות שאני חווה בחיי היומיום שלי - כך גם בוערת אהבתי אלייך. אולי יותר עתה מאיי פעם. אני יודעת שהמילים ששלחתי אתמול מספרות סיפור שונה, אך אנא, האמיני לי - הן כולם נובעות, בדרכן המעוותת כל כך, מאהבתי אלייך. קשה להפנים, אני יודעת. וקשה להכיל.

הייתי מורידה את הירח בשבילך, ואת הכוכבים. לו רק ידעתי איך לכפר, ואיך להרגיע את הזעם שאני יודעת שפוקד אותך. אמרי לי איך. אנא. ספרי לי איך אוכל להרגיע את השדים. כל שיכולה כעת הוא להתנצל בפנייך מעומקיי נשמתי, להתנצל על שלא ידעתי לומר בדרך אחרת. על שהאש שבי כילתה את סבלנותך. לו רק יכולנו להניח את החרבות בצד - אני יודעת שאני יכולה. אני יודעת שאני מסוגלת. האמיני לי - מילותייך אמש היכו בי בעוצמה שלא מאפשרת אחרת. שאינה נותנת לגיטימציה לאף אחת ממילותיי הקשות אלייך. כן, הכעס מחרחר בי. חוסר ההבנה שלי אותך. חוסר ההבנה שאותו אני מנסה להעביר לך כבר חודשים, ואת אינך מעניקה מענה. התסכול. התהיות. חוסר הביטחון וחוסר הוודאיות. ואיני יודעת כיצד להרגיעם. אני יודעת שניסית, בכל כוחך, להרגיע אותי. אולי היה עליי להסתפק בכך. אך ההשוואות הבלתי פוסקות שאת יודעת שהן מנת יומי, ההשוואות אינן מניחות. ואני עובדת על כך עם טלי. לאט-לאט. עבודה קשה ומפרכת, לא תדעי עד כמה. מי כמוך יודעת ומבינה, לוגיסטית לפחות, עד כמה קשה לשנות דפוסיי חשיבה.

דבר אחד אני יכולה להבטיח לך - לא תדעי ממני עוד התפרצות אחת כזו, ובזאת אשבע על קבר סבתי המנוחה. אם רק תמצאי בליבך את המחילה, את הסליחה, אם רק תעניקי לי הזדמנות אחת נוספת להראות ולהוכיח לך עד כמה אני באמת אוהבת אותך.  רק עכשיו ירד לו האסימון. באיחור מה, אבל ירד. וכמה אני מצטערת שרק דברייך הממאירים האירו את עיניי. שנאלצנו להגיע עד הלום.

אני מתחננת בפנייך - אל תוותרי עליי. אל תאמרי נואש. אני מסוגלת להשתנות. את זאת כבר למדתי על עצמי בתחומים רבים אחרים. גם כאן - אני יכולה להיות אחרת. אני יכולה.

לא עוד שקיי חבטות. אני נשבעת בהן צדק. בכל אשר יכולה להישבע.

רק קבלי אותי בחזרה. אפשרי לי לאהוב אותך כמיטב יכולתי, בצורה שאני רוצה ויודעת שיכולה לאהוב אותך. רק אפשרי לי פתח מעבר אל ליבך, שאני יודעת שהוא רחום וחנון. 

אני אוהבת אותך.