כשנכנסתי לאוטו, יוצאת לכיוון תחנת השירות והמכירה של סלקום לאחר שהסלולארי נפטר ולא באופן פתאומי מדי, הבנתי ששכחתי את קופסת הסיגריות שלי בבית. ביקשתי מאמא שתקפיץ לי אותן למטה, לחניון.

בעודי ממתינה, ו - "עד שתעזוב" של ריטה מתנגן לו בפלייליסט, הבחנתי בטניה, השכנה הקשישה האחרונה שעוד נותרה מימים ימימה, בתקופה שבה עוד הכרנו כולנו זה את, דיירי הבניין. מיהרתי לפתוח את החלון שלצידי, ושאלתי בחיוך לשלומה. "את רואה", היא השיבה מבלי להפנות מבט, "בקושי הולכת". בלעתי רוק במבוכה, והרגשתי את עצמי נחנקת בעוד טניה עוברת את רכבי ונעצרת ממושכות אל מול מדרגה, שפופה ונעזרת במקל ההליכה שלה, מתאמצת לצלוח את המשימה שניצבה בדרכה.

כשיצאתי את החניון, הבחנתי בכלב לבן, קטן ומתולתל, מנסה לחצות את הכביש. עצרתי קרוב מדי, כך שהתקשיתי לראותו. כאשר רכנתי קדימה, משתדלת לוודא שלא אדרוס את המסכן, הבחנתי בו מדדה לאיטו, סווטשירט אדום-כחול קרוע לגופו, והוא אינו מלווה על ידי איש. כך חצה, כולו בודד בקור העז, מבטו העייף מושפל ארצה. 

לפעמים, כך אני חושבת, ההוא מלמעלה מסדר לי תבניות מוכנות של ימים של צער. ככה, סתם. להעניש אותי.

כבר כמה ימים שאני מנסה לשכנע את אמא שלי למצוא את המסרגות שלה ושתלמד אותי לסרוג. אני על סף איבוד עשתונות.

אבל תראו, זה עוד לא אבוד! אני גאון, או מה?

אכן, למטה יותר כבר אי אפשר להגיע.