אני מתעוררת מסיוט. מוקדם. בחלומי אני מחפשת אחר הכיתה שלי בתיכון רחב גבולות ועודף מקומות בילוי. הוא הורחב, האיזור. עתה אני מסתובבת בחיפוש נואש אחר כיתתי החדשה, י"ט (סמל ללימודים אקדמאיים?) שלוש, בין אולמי ביליארד, דוכני תכשיטים, חנויות כלבו וחנות אחת שמציעה מיטות מוזהבות (זוגיות?), וכושלת בלמצוא. התיכון הוא תת קרקעי. אני יורדת אליו בגרמי מדרגות שמדרגה בהם חסרה, ומונעת את התקדמותי והגעתי ליעד המבוקש (קשיי הלמידה, הריכוז והקשב. ההגעה ליעד). אני נמצאת, בשלב מסויים, בכיתה ללימודי אנגלית, המורה מדברת באנגלית בלתי מובנת (אני מעולה באנגלית. פקפוק ביכולותיי הקיימות? בעצמי?), והכיתה מתפרעת. אני מוצאת את עצמי שוב מחפשת, תרה אחר הכיתה. י"ט 3. בכיתה ללימודי האנגלית נגנבו ממני חפציי, וגם המשקפיים אבדו. אני מתקשה לבחון את הכתוב על דלתות הכיתות, לאיזו כיתה מיועד כל חדר וחדר (בלבול? חוסר אוריינטציה באשר לדמותי, לזהותי? מגששת בעולם בלתי וודאי ובלתי מובן?) אך יודעת שבחדר המיועד ממתין לי המורה - דמותו של המנחה ללימודי הצילום שלי, שתמיד ראיתיו כדמות אבהית. וכאן, כנראה, אין צורך בסוגריים. אני דורכת במסדרונות חשוכים, עולה ויורדת בגרמי מדרגות, ונדמה שהשטח אינו נגמר. אני מגלה עוד ועוד בכל רגע נתון (מגוון הגירויים שאני נתונה להשפעתם בצורה כה מומומנטלית?). פנים מוכרות מתעלמות מנוכחותי, ועם אחת, זו מהיסודי שנטשה לטובת ה"מקובלות" וחיזרה אחריהן ללא הרף, אני מתקוטטת. נטשת אותי, אני אומרת לה ובועטת בפניה (חרדת הנטישה שלי? הכעס על אותם אלה שהלכו מבלי לשוב?).

כל בוקר, שבריר השנייה הראשונה מלווה בחשש - את מאחרת ללימודים. ואז נזכרת - לא, מיקי, סיימת. זה מאחורייך. ואז נזכרת שוב שהעולם האקדמאי עוד לפניי. ואז חוששת שוב. ומדחיקה למצולות.

אני בודקת את השעה בסלולארי. שמונה ושלושים, ומחכה לי הודעת טקסט מ-ר'. "לא שכחתי אותך, נסיכה". אני מחייכת.

י', החבר הטוב החדש והנפלא (לאן מוביל הקשר? טרם אדע), יוצר קשר במסנג'ר. לאחר נדבר גם בטלפון. כלבו האהוב שחלה בסרטן הלב נפטר הבוקר. בשלוש וחצי ליקק את פניו והעירו, כאילו רוצה לומר שלום בפעם האחרונה. אחר יצא לגינה, התכרבל תחת שיח ומסר את נשמתו. אמו של י' נפטרה אך לפני חודשיים מסרטן הריאות. בינואר השנה איבד את כלבתו. שנה קשה עברה עליו, על י', ואני מנסה ומשתדלת לתמוך ככל יכולתי.

הוא רוצה להיפגש איתי עוד בטרם ליציאתו לאפריקה לשלושה שבועות, בחמישי לינואר. ואני, אני מפחדת. מה אם לא יאהב?

דובדבניל שלי ואני יישרנו את ההדורים. עוד יש לנו הרבה עבודה לפנינו. לה, לי, לשתינו ביחד. ובכל זאת, קלישאתי וקיטשי ככל שישמע - אני מאמינה בכוחה של האהבה. ובכוחנו להשתנות למענה.

וכך מתחילה לה שנת 2009 עבורי - עבודה חדשה (טפו-טפו) בפתח (מחר ניגשת למעביד סוף כל סוף בכדי להציג לו את הדגמים שהכנתי), דובדבניל ואני מתחילות מחדש, ואולי...קשר? קשר אמיתי, רציני, נכון ואוהב? מי ייתן.