אני לא יודעת למה, אבל הזדעזעתי במיוחד לנוכח תמונות שלוליות הדם של תושבת אשדוד שדקות לאחר שידורן נודע שמתה מפצעיה. זה לא שלא ראיתי דם מעודי, אבל משהו בכמות, אולי, טלטל והזכיר שמדובר באדם. וכמה אנחנו מכילים בנו. פיזית. כמויות כאלה של דם שניתזות בהיפגענו (ולא עלינו, חס ושלום) מרסיסי טיל. ולדעת שמדובר באישה, או בחורה שנהגה, בסך הכול, לפי כללי הבטיחות, יצאה ממכוניתה ותפסה מחסה...ובאותו מחסה, לכאורה, תפס אותה הטיל הארור. כאילו גם מה שנתפס בעינינו ולדעתנו כבטוח, הוא כבר לא. ואין מגן.

אני מקווה שבעקבות האירועים של היום, ניכנס עם עוד כוחות לשטח עזה. ונחסל, ונמית, ונשמיד. נשמיד את הרוע הזה שאני עדיין לא מבינה מניין הוא מגיע. וכבר קצה סבלנותי לדיבורים על אמהות וילדים. אני תוהה אם האישה שנהרגה הערב הייתה אם לילדים.

וכל זה, בקטנה. על קצה המזלג.

ובסך הכול רציתי לספר שהתקבלתי לעבודה, כך שמסתמן שלא אוכל לפנות את כמות הזמן שהקדשתי עד כה לבלוגיה.

וזה בסדר, אני לא מאמינה שמישהו יתגעגע במיוחד, גם כך

מתפנה לי לצפות בגל הפתוח...בימים שכאלה, אני לא מקנאה ביונית לוי.