חשבתי להתוודות על סטייה: מלחמות עושות לי את זה. ולא רק מלחמות - פיגועי תופת, אסונות טבע למיניהם. כל מה שיגרום ליונית לוי לקלל על שהנה הוזעקה שנית אל אולפן החדשות חמש דקות לאחר סיום המהדורה המרכזית, ולי לשבת ולבהות בעניין בארשת פניה המודאגת והמתשאלת יודעיי דבר.

ולא, לא מדובר בפטיש. מדובר בהצלה לכל דבר - הצלה אותי מעצמי, מתוך הבועה האגואיסטית שבה אני מתבוססת מדי יום. מאז שהייתי קטנה, אירועים בסדר גודל שדרשו מהדורת חדשות מיוחדת הצליחו לשלוף אותי מתוך הדאגות, ההרהורים, המחשבות הטורדניות והדיכאון - מעצמי. רמות הסטרס שאני מגיעה אלייהן זקוקות לעיתים ליציאה שכזו, חולנית-משהו, מן השגרה המכונסת בעצמה. בנוסף, אני זקוקה להתכנסות המשפחתית המשותפת סביב אותו אירוע מתוקשר, התכנסות שנראה כי מתרחשת רק בימים שכאלה. ומעבר לכך - התחושה היא שלא רק שאני מצליחה להתנתק קצת מהעצמי הבומבסטי הזה - אני מתחברת לציויליזציה. שהרי אלפי אנשים ברחבי הארץ (או הגלובוס, אפילו) חולקים איתי את אותה החוויה. חוויה משותפת לי ולהם. חוויה שהיא לא רק לי, ולא רק שלי, ולפתע נדמה כי העולם, באופן פרדוקסלי-משהו, הוא מקום טוב בהרבה יותר לחיות בו כאשר אתה אינך לבדך. 

חולני מדי? אני לא יודעת. ייתכן.

ומנגד, העולם שלי. ההוצאות הכספיות לקראת ועבור המשרה שאני מאיישת כרגע (מעצבת אלבומים גרפיים) אינן נגמרות, וקו החוף אינו נראה באופק. 3000 ש"ח על מחשב חדש (כזה שיסחוב את הפוטושופ CS3 - למרות שכרגע הוא אינו מצליח והתוכנה נתקעת או נסגרת לי כל חמש דקות, דבר שבהחלט מצריך דיבור רציני עם הטכנאי שמכר לי בצהלות שמחה את המחשב), 800 ש"ח עבור תוכנה מיוחדת המכילה טמפלטים (תבניות) מוכנים לגרירת תמונות פנימה, 300 ש"ח עבור קניית טמפלטים נוספים (שהוסיפו לי, בסך הכול, עוד 11 טמפלטים. וזה כלום. באתר נוצר הרושם שאתה קונה 15 טמפלטים בחמישה דולר, כאשר הלכה למעשה ורק לאחר הרכישה וההורדה התברר לי שמדובר בחמישה דולרים לטמפלט אחד. גם כן דפיקה), 150 ש"ח עבור התקנת הפוטושופ, עוד 800 ש"ח עבור קניית טמפלטים מוכנים ומעוצבים לפוטושופ (שלהזכירכם, נסגר כל חמש דקות וגם מסרב לשמור כקובץ JPG אלא אם כן אני מפעילה את המחשב מחדש) שאיני יודעת אם בכלל יתאימו לסוג העבודה, ואלוהים רק יודע מה הלאה. בינתיים, גם הטמפלטים שאני רוכשת לא מרגיעים אותי - אני חוששת, ביחד עם שותפתי למקצוע, שהם לא יתאימו מבחינת גודל וכמות (600 תמונות לאלבום, לא פחות ולא יותר. זה לא מטורף? אה, וכמובן שאני מקבלת את כל התמונות מבולגנות, כך שלוקח לי לפחות יום לסדר אל תוך תיקיות מאורגנות), ובכלל, דבר אינו נראה בטוח מנקודת המבט שלי כרגע. ומי אומר שהאלבומים שאצור ימצאו חן בעיניי הזוגות שאת האלבומים שלהם אני מעצבת? בכל זאת, הזוג משלם כאלפיים ש"ח - לא יהיה זאת מן הראוי שאם הצבע התכול לא מוצא חן בעינייהם, הם יבקשו להחליפו? או שיתלוננו על כך שהתמונות קטנות מדי, או אלף ואחד תלונות אפשריות אחרות שעלולות לצוץ? זה האלבום הראשון שלי, ואם לא ימצא חן בעיניי "מונה ואלון", ששמותייהם מעטרים לי את הדיסק הקשיח מכל כיוון אפשרי - הבוס עלול להחליט שאני לא מתאימה לעבודה. ואז, מה? אני לא רוצה לחשוב. יהיה טוב. יהיה טוב. יהיה טוב. חייב להיות טוב. פעם אחת בחיים המחורבנים שלי - חייב להיות טוב.

ומנגד, גם דברים טובים קורים לי. או לפחות, כך הרציונאל אומר. הלב קצת פחות סגור על עצמו, אבל אני מנסה לעבוד גם על זה. לאחרונה אני מנהלת קשר עם י', שעושה רושם של בנאדם מקסים. בהרבה בחינות, הוא מזכיר לי את ר' - מפרגן, מעודד, מקבל, מכיל ומחמיא. כבר ברור שהקשר מתקדם לכיוון הרומנטי, למרות שהדברים אינם נאמרים מפורשות. טרם נפגשנו פנים מול פנים - אבל התוכנית היא להוציא לפועל פגישה עוד השבוע, טרם נסיעתו לניגריה לפרק זמן של שלושה שבועות על מנת לבקר את אביו שעובד שם. ביני לבין עצמי, איני בטוחה מה אני מרגישה כלפי י'. קיימת בי המשיכה, בזאת אין ספק. הוא אולי אינו אדם שהייתי מתעכבת עליו ממושכות באתר להיכרויות, אבל משהו בו מושך ומרגש אותי. הוא בהחלט סקסי וגברי מאוד. ומעבר לכך - יש את האישיות. הוא עדין, מורכב, רגיש, יצירתי, מוכשר, אומנותי. הוא מעניק חום, הוא אכפתי, אוהד, אמפתי ורומנטי. כל מה שאני מחפשת בגבר. מאידך - אינני יודעת אם לסמוך. משהו בי תוהה אם אין זו רק העמדת פנים בכדי להכניס אותי למיטה. קיים הפחד שאין זו אלא אשליה, משהו שאני נאחזת בו ולו בכדי למצוא תחליף ל-ר'.

אני חרדה מעט מהפגישה איתו. איני יודעת לאן הקשר שלנו מתקדם, אבל אני חושבת, בכל זאת, שאני - בכל מקרה - מגיעה הפעם, בניגוד לפעמים הקודמות בהן נשאבתי אל תוך מערכות יחסים הרסניות - מתוך מקום בוגר יותר, בשל יותר אולי, לקשר אמיתי. כאשר אני מתעמקת לחשוב על כל המשתמע מכך, אני נבהלת. מעולם לא הייתה לי מערכת יחסים רצינית, ואיני יודעת כיצד מתנהלים בתוך אחת שכזאת. על העכבות המיניות שלי בכלל איני מדברת - זו בעיה בפני עצמה. אני חושבת שאולי במקום לחשוב על מה ואם, פשוט אתקדם ואזרום עם מה שיש, ומה שקיים כרגע. אני משתדלת, בכל אופן.

תחזיקו לי אצבעות...?