ברגעים אלה ממש, אני מוצאת את עצמי מקפצת בהתלהבות, קצת בדומה ליעל פוליאקוב בפרסומת לערוץ סדרות האקשן של YES. לא, מלחמות לא עושות לי את זה. ולא, אני אפילו לא יכולה לומר על עצמי שאני בעלת דיעה פוליטית לצד זה או אחר - מאז ומעולם הייתי אפאתית לחלוטין, וגם בבחירות הקרובות איני יודעת אם אצביע. ואף על פי כן, אני שמחה על שסוף-כל-סוף - אנחנו בפנים. מבחינתי ולראות עיניי, מדובר בפעולה מתבקשת מזה שמונה השנים האחרונות, אם לא יותר מכך. איני מפסיקה לחשוב על תושבי שדרות וישוביי עוטף עזה שחייהם הפכו שגרת מלחמה יומיומית שאנו, עטופים בשמיכת צמר בוטחת במרכז הארץ, לא ידענו ומקווה שגם לא נדע לעולם. חייהם של אלפי ילדים, נשים ואף גברים חסונים השתנו מן הקצה אל הקצה, והם לעולם לא יהיו כשהיו. אפופיי פחד וחרדה מתמדת, מצוקה שאיני יכולה לתאר לעצמי - הם חיים שם, נשארים. העורף. עבורנו, עבור הציבור הרחב טרם ההתלקחות, "קסאם" הייתה עוד מילה נשכחת-אל שאוזכרה מדי פעם ופעם בערוץ חדשות מקומי, ואילו אנו נותרנו אדישים, חסרי כל הבנה ומודעות לאותה מצוקה מתמשכת של אלה שמזלם איתרע לחיות בצל האיום המתמיד. צפיתי היום, למשל, בתמונות ההרס והכאוס של אותו הבית בנתיבות שקרס.

בית.

אז לא, לא היו נפגעים בנפש (ותודה לאל על כך), ובשל כך קיבל הבית העקור ממקומו 30 עד 60 שניות במהדורות החדשות. חשבו על כך לרגע אחד - מהו בית, אם לא כל מה שיש לנו? על כל חדריו, על זכרונות הנבנים ונצברים בו, על ההווי המשפחתי שנוצר בין כתליו, על חפצי הערך ועל חפצי הלב, על תמונות ממוסגרות תלויות על קירותיו, על אלבומיי תמונות מאירועים משפחתיים? מהו בית אם לא המקום אליו נשוב, בכל יום מחדש, הוא-הוא היהווה עבורנו מקום מפלט כאשר המירוץ האינסופי להצלחה, הישגיות, תחרותיות, מעמד, ממון ועוד נמשך בטירוף מחוצה לו? הבית הוא זה העוטף את כל שיש לנו, את כל אשר אנו מעריכים, נוצרים, מוקירים.

בית אחד. ובן רגע - הוא אינו יותר.

כמה בתים נהרסו עד כה? כמה אנשים איבדו את מפעל חייהם החשוב והאנושי ביותר שיודע ומכיר האדם בימינו אנו? וכמה עוד בתים היו קורסים אלמלא החלנו בפעולה זו, שהגיעה באיחור כה רב? וטרם הזכרתי את האבדות בנפש. כמה עוד מאלה היינו אמורים לספוג אלמלא הגיעה הפעולה המיוחלת? ברגעים אלה ממש אני מצדיעה לקבינט הבטחוני על החלטה אמיצה, הירואית, ובעיקר נכונה. איני מקנאה ולו במעט באמהותייהם של הבנים אשר נשלחים בשעות האלה אל קווי האוייב, וגם לא בנשותייהם ובילדייהם של חיילי המילואים במגוייסים בשעה שדברים אלו נכתבים. זו עומדת להיות מכה קשה וכואבת - אבל בסופו של יום, כך אני מאמינה - אחת שתטיב עם איכות חייהם של החיים בישראל. ובעודי כותבת, אני שולחת חיבוק חם לכל אותם הבנים אשר עושים את מלאכתם קודש, ולמשפחותייהם. זמן לטיהור, לניקיון וסדר כללי. כי למעגל האימים הזה, אלמלא היינו פועלים - לא היה קץ. אינני יודעת מה צופן לנו העתיד מבחינת ממשלת חמאס, הג'יהאד האיסלאמי ושותפיו, אבל דבר אחד אני כן יודעת -

לא יכולנו עוד להבליג.

אני גאה בצבא שלנו, ובתושבי העורף שמלווים ומחזקים את ידייהם בעוד האיום אינו מש מעלייהם לרגע. וברגעים שכאלה, אני גאה אפילו בראשי הדרג המדיני והצבאי שהביאו אותנו להיכן שאנו עומדים עתה. סוף כל סוף, אני מרגישה שקיימת הנהגה בישראל שיודעת מה היא עושה.

אני מצטערת על הקורבנות שנאלצנו להקריב עד כה, וכן - גם על הקורבנות התמימים בצד השני, שאולי, כמונו, מעוניינים בשלום ובשקט. אבל במלחמה, כמו במלחמה - ישנו מחיר לשלם. ולעניות דעתי, מחיר זה שווה בכדי לשים סוף - אחת ולתמיד - לטרור שמשליטים עלינו החמאס מזה זמן רב מדי.

אז תקראו לי נאיבית.

ולמי שטרח והגיע עד הלום, צ'ופר מודיעיני קטן ישירות ממתקני המוסד: לפני כמה חודשים, בפגישה בין אולמרט לבוש, העביר אולמרט מסר דרך השגרירות הסעודית בארה"ב לאחמניג'אד - טיל אחד לעבר ישראל, ואיראן מחוקה.