אתם מכירים ומדברים כבר מספר חודשים, ומדברים מדי פעם. בשלב מסויים של הקשר, זה האחרון תופס תאוצה. אתם מדברים בטלפון כל ערב, כולל ערבי שישי ושבתות בבוקר. לפי כל הממצאים בשטח, הכול מצביע על הכיוון הרומנטי. הוא מספר לך שהקול שלך מרגיע אותו, שהוא רוצה לשמוע אותו שוב ושוב. הוא עולה למסנג'ר דקה אחרי שנפרד בנשיקת לילה טוב וחותם שעה של שיחה בטלפון עם "אני מצטער, אני צריך לשמוע אותך שוב. את הקול שלך". איזה מזל, הוא אומר, שמצאתם האחד את השנייה. את נהדרת, את מקסימה, הוא מפרגן לך. למה את לא כאן כדי לתת לי חיבוק? מת לראות אותך. הוא מת לראות אותי, ומשלב אייקונים של נשיקה צרפתית במסנג'ר מדי פעם. כמה טוב שמצאתי אותך, הוא מזכיר באוזנייך ומצהיר שוב ושוב.

ואז, יומיים אחרי, הוא טס לו לניגריה לשלושה שבועות מבלי להגיד אפילו שלום.

עכשיו, אני רוצה להבין משהו - זו אני שדפוקה כאן, או הוא? זה מן תוצר כזה של גברים ממאדים, נשים מנוגה (או להפך, אף פעם לא זוכרת), או מה? זה נהוג אצלכם, הגברים, לטוס לחו"ל מבלי להגיד שלום למי שחיזרתם אחריה במרץ במהלך החודש האחרון? ואולי אנחנו, הנשים, מעריכות יתר על המידה וציפייתנו לקבל שיחת פרידה או לפחות "יאללה, ביי" אחד קטן במייל מוגזמת?

ולכן, כדי לעשות לו דווקא (ולי טוב על הנשמה. מגיע לי קצת, לא?), אני ו-ר' כנראה נוסעים לנו לסופ"ש בצפון (כנראה, אני אומרת, כי אני מכירה את ההבטחות שלו - למרות שהפעם הוא נשמע מאוד משכנע. ובדיוק לשם כך אני יוצאת, אגב, עם מחזור וקלקול קיבה מינורי אך לא נעים-בעליל לחווית שופינג קטנה. בכל זאת, צריך איזו חולצה או שתיים לחורף. זה רק קטליזטור, נשבעת! ) ונבלה לנו באיזה צימר בזמן שי' יחנק לו עם הניגרים שלו. הא!

אז...

מי הדפוק - אני, או י'? בחיי, אני שואלת.

עדכון 10/1 - ר' האדיוט הבריז ולא טרח אפילו להתקשר (שימות, שימות, שמות). י', לעומתו, כתב מניגריה (טוב שנזכר), שאל לשלומי, שלח חיבוק והתנצל על שלא דיברנו לפני שעזב. לפי העצה של אמא, התייחסתי לפגיעה ולבלבול שלי בשורה אחת בודדה, וכתבתי כאילו כלום. לא יודעת.