"יוצא שאת תמיד שותקת

אבל מבפנים זה בוער ונשרף הכול

כל המילים שנעלמו

תמצאי אותם

בחלומות של אחרים..."

(עידן רייכל/ חלומות של אחרים)

מדוע הכרחתיך אתמול לראותני, איני יודעת. נזקקתי שוב למבטך, העיניים החומות, הגדולות והזוללות שלך. זוללות אותי, את העולם, את הרגע. הכול ברגע אחד. ושוב אתה נכנס אליי למכונית, ומנשק קלות. זה תמיד מתחיל כך, כמעט תמיד. נשיקה קלה ומבטיחה. ואז אתה אוחז בידי, ואני בשלך. ואנחנו שנינו שוב נסחפים אל תוך מערבולת שאין התחלה לה, לא אמצע ולא סוף. לאן אנחנו מועדים, ר' שלי, לא שלי? לאן אתה סוחף אותי עם הבטחותייך הריקות? לאן אתה לוקח אותי כשאתה מעביר אותי אל המושב האחורי וחומד אותי אל תוכך? ואני, אני נשאבת שוב, כמעט ושכחתי. עשר אצבעות מגרדות אותך, את עורך, חומדות לצון. אני מלפפת אותך סביבי, מלפפת כמו שאני רק יודעת, מלפפת כמו שרק לימדתני. רק בך אני אוחזת, הידעת? אתה יודע, ובכל זאת מתפלא. "מה את, בת 16?" אתה צוחק עליי כשאני מסרבת לבקשתך לרדת לך ומסבירה שמעולם. לא! לא! לא! מעולם לא! היית הראשון שלי מכל בחינה, אמרתי לך. כל השאר היו חסרי משמעות, כבר אמרתי ואומר לך שוב, יקירי. ועם זאת, אני מספרת לך ובד בבד מבהילה אותך, אני יודעת. איך לומר לך שאני אוהבת מבלי להרתיע? איך להסביר שאני זקוקה לך ועם זאת לא ליצור בך תחושה של מחוייבות כלפיי? הלוואי וידעת לאהוב. להרגיש באמת. לו רק ידעתי לפרוץ את החומות שלך, את חומות הבטון שלך שאף גראד לא יכול לנגוח בהן. לו רק ידעתי לשנות אותך, ואני יודעת שאין בכוחי וביכולתי לעשות כן. אני שופכת את אהבתי אלייך אל תוך תוכך, נשאבת אלייך ונצמדת חזק, רק שלא תעזוב. אני בוערת בנוגעי בעורך המחוספס, נשרפת בהגיעי אל חומותייך. נוגעת לא נוגעת, קרובה כל כך, איתך, מרוחקת אלפי מילין. אין זמן יפה יותר. לצעוק לך, לצעוק לך שאני אוהבת, זה מה שאני רוצה. ולהתחנן בפנייך שלא תיעלם לי לפעם אחת. רק פעם אחת. שתבטיח שתחזור, ותקיים. במקום ולבסוף, לאחר שהפכת אותי מילדה קטנה וחסרת אונים לאישה, לאישתך, אתה מבקש ממני לחדול עם מפגשיי הסקס שלנו. קולה של טלי, המטפלת שלי, בוקע מגרונך. מספר אותך. מסביר אודותייך. אתה כך, ולא תשתנה, אתה אומר לי. אני שותקת. אני יודעת. אינך מחדש לי דבר. אני לבושה שוב לאחר שביקשת לחדול, לא לפגוע יותר. נשענת עלייך ומבטי פונה אל חוץ, מפי מוציאה רק את עשן הסיגריה שהצעת. ממה אתה מפחד, אני רוצה לשאול. מה עבר עלייך? מה הפך אותך למי שהינך, עם פחדייך, חששותייך, עכבותייך? ואינך עונה לי. תמיד הייתי כזה, אתה עונה. לא מסוגל לקשר. נעלם. בורח. אני כזה, אתה מסביר. אני כזה, ולא אשתנה. ולא אשנה אותך, ר' יקר שלי, אהוב ושנוא בו בבד. ואני מסתירה ממך את רגשותיי המתעצמים אל תוך ענן אש החג מעליי, מעל שנינו, מעיב על הקשר בן שש השנים. רק ידידים, זה מה שאתה מבקש. לחזור להיות ידידים. ליסוג אחורנית. האם אפשרי? האם אוכל, עתה משידעתי את גופך? עתה משחקרתי כל סנטימטר בגופך? וכיצד אתה מעז לבקש? אינני יכולה. אינני יכולה לראותך מבלי לגעת. אני נחנקת לנוכח המחשבה. ולא לראותך שוב לעולם - אולי חשבת על כך בעצמך, אך איני יכולה. זקוקה לך. אין דרך חזרה מכאן, ר' שלי, לא שלי. אין דרך חזרה מתוך גופך. אני מקמטת את אצבעות ידיי המבקשות, עדיין, לתפוס בך. כמו ילדה קטנה ונבוכה אני רוצה לשאול - האם אוכל לפחות לנשק אותך? האם נוכל להתחבק? לשחק באמא ואבא? שותקת. נרתעת מלהישמע נואשת. אך כך אני, ר', נואשת לך. ידעת על מה דיברת, עתה אני יודעת, כאשר אמרת לי או אז כי אסור לנו לשכב. ידעת כל כך, ואני, אני הייתי חסרת כל ידיעה ומושג קלוש. מה עשית לי, ר' שלי, לא שלי, לא של אף אחת ואף אחד? לאן הבאת אותנו עם תשוקתך האסורה?   

לו רק היית מרשה לי לשיר לאוזנייך שוב את מוש בן ארי, כפי ששרתי לך חרש אמש עם הרדיו ברקע -

"...ובלילות, עיניים דומעות

 שפתיים לוחשות

אלייך, אלייך

 ובימים, פנים אל מול פנים

 אני באמצע החיים

 ועוד בלעדייך..."

איך ליסוג, ר'? והאם אצליח לשכוח? לשרוד את היותך ואובדנך? עורי זועק את עורך. פעם אחר פעם, חצינו את גבולות המותר והאסור. אין דרך חזרה. בלעדייך.