אני יושבת כאן, מקשיבה לכל מיני שירים עצובים וחושבת על ר'. חשבתי לשלוח לו איזה שיר. או להגיד לפחות שאני חושבת עליו. אני נזכרת בכמה הכול היה יפה כשהאהבה שלנו עוד הייתה אסורה וחצי-אפלטונית, וכמה יפה דמותו נחקקה בי. כמה טוב היה לחשוב שיש מישהו שאוהב, גם מרחוק. אז זה עוד הספיק. והיום...כמה קרה. כמה התקרבנו, וכמה התרחקנו. וכמה שהכול נותר בדיוק באותו מקום. עם השינוי.
כמה קשה כשזה בלתי אפשרי. כשזה כל כך קרוב, אבל כל כך רחוק...
לו היו ניתנות לי שלוש משאלות, הייתי מבקשת בריאות לכל יקיריי, בריאות לי, ואז הייתי הייתי מבקשת לחבק אותו. רק לחבק. ולהרגיש אותו מנשק אותי שוב על הראש. מלטף את הראש, מעביר אצבעותיו בשיערי. יום אחד כזה. הייתי עוצמת עיניים ורק מרגישה אותו. ונפרדת מכל העולם ליממה. רק אותו מבקשת לעצמי. הוא ואני בתוך כל הטירוף הזה, בתוך כל המירוץ הזה. מחוץ.