אחריי שבועיים של חיפוש, מצאתי סוף סוף עבודה: נציגת המוקד הטכני של אורנג' בתל אביב. 9 שעות ביום, חמש פעמים בשבוע תקועה על כיסא שתי קומות מתחת לאדמה ועונה "אורנג' שלום, מדברת מיקי" בתכיפות של כל 60 שניות - ואת יתר השעות שיוותרו לי אמלא, כפי שאני מכירה את עצמי, בשינה או בקושי גוררת את עצמי לטלי (וכנראה שגם אותה לא אראה לעיתים כה תכופות עוד) ומספרת לה על לקוחות אורנג', אלא מה. ברגעים אלה ממש אני מנסה לפענח איך לכל הרוחות אצליח להעביר תשע שעות עם 3 הפסקות סיגריה קצרות ולא תו ובשיחה מתמדת, כל יום מימות השבוע. אני תוהה בלבי אם יישאר מקום לדחוס כל דבר נוסף (חיי חברה? טלפונים? מ-שהו?!) אל תוך חיי במהלך השנה הקרובה לפחות, ומתעצבת כשמבינה שקרוב לוודאי שלא. על פי אחת כמה וכמה - אני מתארת לעצמי שלא אוכל לכתוב עוד בבלוג. וגם אם ייותר הזמן - על מה אספר, על לקוח אורנג' שמכשיר ה - GPS שלו שכושל בלהקליד את שם הרחוב אליו הוא מבקש להגיע באנגלית? יקיריי, אתם שעוד כאן לקרוא אותי - גם כך, הבלוג דשדש לו ומת במהלך חצי השנה האחרונה. אני מותירה את הדלת פתוחה, אך איני מצפה לכתוב פה עוד.

החיים האמיתיים מחכים לי בחוץ, או לפחות משכורת של מינימום 6,000 לחודש. (אם אשרוד חודש). זה, לפחות, לא רע.

וללא הרבה מילים מיותרות והתבכיינויות נוספות (שכן אני ממילא צריכה לחשוב ולתכנן איך אגיע לראש העין להכשרה של שלושה שבועות משמונה ועד שש), אני נפרדת. תודה על שהייתם חלק ממני, ואנא, אחלו לי בהצלחה במירוץ החדש והמטורף שאני פוצחת בו. זה עומד להיות חתיכת אתגר. אולי האתגר של חיי כפי שידעתי אותם עד כה.

שלכם,

מיקי

עדכון עגום, 28/1: נראה שמיהרתי להקדים את עצמי. במבחני ההערכה שנערכו היום במרכז אורנג' בראש העין פישלתי בגדול. לדעתי, לא אתקבל. אני מתנצלת על שקפצתי - הייתי בטוחה שאעבור את המבחנים חיש-קל...אעדכן סופית, למרות שאיני אופטימית, לצערי