כשעמדנו אני ודובדבניל אתמול בתחנת אוטובוס סמוך לבית ליסין בסיומה של "אקווס" (הצגה מופלאה ומומלצת בחום, אגב) לא יכולנו שלא להבחין בעידן רייכל שעמד בקרבת מקום עם אופניו. כיתת הזאטוטים אשר צפתה בהצגה עימנו ואשר נראה היה, על פניו, שממתינה עימנו לקו 5 שיגיע, התנפלה על המסכן בצווחות ויש שגם הגדילו לעשות והמשיכו אחריו. אני, לעומת זאת, נזכרתי ב"חלומות של אחרים" שלו, אותו שמעתי לראשונה באוטו, נוסעת לכיוון ביתי, דקות לאחר שנפרדתי לאחרונה מ-ר' שלי-לא-שלי. באותו הלילה, בוקר מגיח, הורדתי את השיר והאזנתי לו בלופים. הוא ממשיך להפנט אותי גם היום, ובעודי מקשיבה לו אני זוכרת שוב את גופו של ר' שלי-לא-שלי צמוד-צמוד לזה שלי, עירום מבגדים.

אני מחכה לו, ל-ר', שייצור שוב מגע. נמנעת מלהתקשר או לשלוח ס.מ.ס, נזהרת שלא להבהיל, שלא להבריח עוד יותר, שלא להלחיץ. הוא ישוב אליי, ר', בזמנו שלו. כבר יודעת, ומכירה. ורק ממתינה. בכאב ובגעגוע עזים מנשוא.

אדם שלו איני ממתינה עוד הוא י', עליו סיפרתי בקצרה בבלוג. ביני ובין י' נרקם קשר רומנטי אינטרנטי-טלפוני לוהט למדי טרם עזיבתו לאפריקה לשלושה שבועות - י' מעולם לא טרח להיפרד. זה היה תמרור האזהרה הראשון. בשובו, חזר קר וקפוא. מספר שיחות קצרות היו לנו, לי ולי', לפני שבחר זה האחרון להתאייד לו אל האוויר העכור. לא שלום, לא "תודה, אני לא מעוניין" - כלום. פשוט נעלם. כאקט מחאה שעליו י' אפילו לא יודע, קבעתי פגישה ליום חמישי עם בחור אותו הכרתי מאתר ההיכרויות ושלחץ זה מכבר שניפגש.

עוד דחייה. עוד פחדן מארץ הפחדנים שכלפיו אני יכולה לחוש רק בוז ותיעוב. עוד מניאק בחליפת הנכה-רגשית שמכירה כה טוב. הכעס מבעבע בי, מבקש לפרוץ בזעקה, וכמי שמכירה את עצמי לא מאתמול, אני צופה ס.מ.ס רקוב שאותו איירט לכיוונו של י' בקרוב. בן אלף שרמוטות.

שיתכווצו להם כולם בחדרון אפוף גז - זה מה שאני מייחלת לכל הנכים-רגשית למינהם.

ובאותה נשימה, אני ממשיכה ליפול על ברכיי ולהתחנן לשאריות ופירורים.

"...שבויים בתוך מעגלים

כולם מסובכים

אז מה את עוד חולמת?

שנים הם מסתירים

שנים כולם יודעים

אבן מתהפכת

בלילות ובימים

כולם כבר מדברים

למה את עוד נשארת?"

ובלי שום קשר, זה במיוחד בשביל בבז', בתגובה לפוסט האחרון שלה:

כשקאיה דורשת קצת תשומי - היא לא מקבלת תשובה שלילית!