בקרים שכאלו אני שונאת, ויראה ממפניהם. בקרים כבר לא, שהרי כבר שעת צהריים. אבל עבורי, השמש טרם עלתה למרום. בימים כתיקונם, אני מוצאת את הקימה קשה במיוחד. מעבירה את לילותיי בהרהורים וצפייה במשדרים מוקלטים, כאלה שיושבים בתוך היס-מקס וממתינים ללחיצת כפתור. אני אינני. במיוחד עתה, ברגע זה, אני אינני. המילים נעלמות בין עציי הפחד ביער עבות, והדרך חבויה מבין עיניי המבועתות. טלפונים החל מהשעה עשר, משרות מוצעות. אני ממלמלת בישנוניות אל תוך האפרכסת, מאבדת כמה הזדמנויות מתוך חוסר בהירות וקוהרנטיות. "ביי-ביי", מסכמת נציגה אחת שיחה מגומגמת של מספר דקות. אני ממשיכה להצטנף אל תוך תוכי, מפחדת מעצמי. מפחדת מלהיות. אני גדולה מדי, תופסת יותר מדי מקום. מנסה להתכדרר אל תוך כדורון קטן ומבוהל, כמו גור כלבים קטן ונטוש ברחוב הומה אנשים ורגלייהם רומסות. הטלפון שוקט לבסוף, ואני מכריחה את עצמי להיפרד מהכרית הנושקת לראש ומהפוך המחמם. רגל ועוד רגל מתוך המיטה, גורבת גרב ישנה ועוד אחת. מתכנסת לי בתוך חלוק דהוי ישן ומתחבאת מפני האוויר המכיל אותי. עוד כמה שעות ואצטרך למתוח אבריי ולצאת את הבית, לגשת למספרה ולעשות פן לקראת הדייט המחורבן של מחר. אני עוד מצונפת כולי, מעבירה ידי בחרדה ומקלפת שכבות שכבות של קרקפת חולה. מה יחשוב עליי הספּר, אני תוהה? בראשי כבר תמונות של מים זורמים אל תוך הכיור ושיערי נרטב בו. אני מעבירה עוד מספר דקות במחשבה מה ללבוש - משהו שלא ישלח אל האוויר את צחנת הסיגריות, אני מקווה. החלוק שלי, הדהוי והישן, מרוט כולו. ובכל זאת, אני מצטמקת אל תוכו. מחשבות של קיום וחיים מעבירות בי רטט של חרדה קיומית, ואני מעדיפה להתאייד אל האטמוספירה ופשוט לא להיות. לא לראות, לא להראות. תחושה של חנק, ואני מבקשת להשתחרר מעולו של החלוק. אולי בכל זאת לפקוח עיניים, להתפקח, להתעורר. לצאת אל מתוך הצללים אל החוץ.

אני מסירה את החלוק וזורקת אל עבר המיטה הזנוחה. כעת נושקת ליום חדש, זהה לקודמיו. אני נושמת אל ריאותי סיגריה אחר סיגריה, ומרגישה מטונפת. אני מפזרת את השיער וקשקשיו מתפזרים אל כל עבר. הוא דורש "אסתטיות גבוהה", הדייט שלי למחר, ואני תוהה אם ציפורן אדומה שבורה מפרה את הכללים. או קרקפת טלאים-טלאים, או כרס קטנה המבצבצת לאחר ימים של זלילה אל מול ריקנות מורטת עצבים. אני תוהה למה בכלל אני מתפתה אל תוך עולם הדייטים, אל עולם הפגישות, המגע, העתיד. אם אינני כאן היום, כאן ועכשיו, מדוע שאהיה מחר? והאם אני רוצה? אני רוצה, כן, רוצה שיניחו לי לנפשי ויחננו אותי מתוך עולם החיים. מתוך עולם המהלכים על אדמה יציבה בעוד אני מעופפת בתוך ואקום קונכייתי. אולי גורלי הוא להתביית בתוך המיטה, להיעלם אל תוך החושך הקורא לי אליו ממעמקים. אני שולפת סיגריה שלישית ברצף מתוך קופסה מקומטת. מדליקה ומניחה לעשן לאפוף אותי מכל צדדיי. נחנקת אט. ועוד מחשבות על טכניקות להשתיק את הספּר. שלא ידבר איתי על עבודה. שלא ידבר איתי על עבודה. שלא ידבר איתי על עבודה. שלא ידבר, בכלל. שאהיה ולא אהיה. שאתעוור מלראות, שאתחרש מלהקשיב ולשמוע. שאהיה קטנה קטנה, פיית פרחים בעלת כנפיים זוהרות. זבובה חמקנית. כל דבר מלבד בת-אנוש.

אני מברכת את השקט שבבית, שקט שיופר ברגע שיופיעו בדלת השמוק ובתו הנאלחת, שקט שאיני יודעת להעריך גם ביודעי את חשיבותו. שעות מתות, חרדה גואה, תקתוק מחוגים עצבני. ואני כאן, ואיני. איני בכלל, אלא הזיה מופרעת וחולנית של יום חורף שמשי ועצל נוסף.