כשהגעתי לרחוב שוניצינו (או-איך-שלא-נכתב. אלוהים, מי חשב על שם מוזר כל כך לרחוב?!) בתל אביב, חשקה נפשי, תחילה וללא שום צל של ספק - במקום חנייה. המחשבה על החניון הסמוך אך עם-זאת-מצריך-כמה-דקות-ארוכות-ומייגעות-של-הליכה לא הפכה אותי לנרגשת במיוחד. ובכלל - החניון הוא כה קטן, שאני איני בטוחה כלל שאצליח למצוא בו חנייה גם כך. השעה המוקדמת כנראה היטיבה עמי, שכן מספר מטרים לפני "הגעתי ליעד" (את זה אומר הג'י-פי-אס החדש, לא אני!) הצלחתי להתכווצ'ץ לי בסמוך לפתח חנייה קטן, נושקת בקטנה לאדום-לבן, אבל עוד על השטח האפור. אכן - התחלה מזהירה ליומי הראשון בעבודה!

אל מול, עוד לפני שהספקתי לצאת את הרכב, נופפה לי לשלום מרינה, הבחורה מאתמול שהתקבלה אף היא לעבודה. בעודנו מהלכות יחדיו, סיפרה לי על כיצד נטשה מיד את מקום עבודתה הקודם ופינתה מקום וזמן לחדשה. עצירה קלה לשם קניית בקבוק קטן ומרענן של קוקה-קולה (כי מי יכול בלי?), עוד מספר מטרים - והופ, אנחנו בפנים.

ישבנו לנו כחמישה עשר איש באותו חדר הישיבות שבו נתכנסנו אתמול לשם מרכז ההערכה. אחת, אפרו אמריקאית מאלבמה בעלת מבטא מטריד ומעורר קנאה וריח חריף של דוריטוס, ערבייה נוצרית שהתיישבה לידי, איזו אחת שיודעת תורכית, שתי בחורות ששוחחו ביניהן בגרמנית ועוד שלל שכאלו - קיבוץ גלויות של ממש, כמדומני. תוך סבב קצר הצגנו את עצמנו, וחיש מיהרנו אל תוך החומר הלימודי - באנגלית. כן, קראתם נכון - ב-אנ-גלית. עד יום חמישי - ארבעה ימים, שמונה שעות בכל יום של אנגלית שוצפת קוצפת. אני מודה - בתחילה התלהבתי, כי מי כמוני שיודעת להשוויץ באוצר המילים המרשים שלה, ועוד להתלהב מעצם העובדה שהיא מבינה כל מילה שיוצאת מפיה של עדי, מנחת הקבוצה. עם חלוף השעות, עם זאת, נדמה שחלפה לה ההתלהבות, ולא רק שלי - שכן העייפות החלה לתת את אותותייה בקרב המשתתפים, ואבוי לנו - חטאנו ומצאנו עצמנו שואלים שאלות בעברית. כי רבאק, אנגלית-אנגלית - אבל כמה כבר אפשר?! - אפשר, מסתבר, ואפילו חייבים. את השיחות היוצאות נוציא אל ארצות ערב ושאר ארצות אירופה, אפריקה, אסיה ואוסטרליה (יש להם קווי טלפון שם באנטרקטיקה?) - במסווה של "שלום, אנו מדברים ממשרדי החברה ביוסטון, טקסס". מסתבר, ככל הנראה, שזה אפילו חוקי. ומה גדול המזל שנפל בחלקי ושמי הוא לא ישראלה, נניח, כי או-אז הייתי צריכה לבחור לעצמי שם אמריקקי בדוי. אנטישמיות וזה, אתם יודעים. כך שמיקי הייתי, ומיקי גם אשאר. *פיו*!

ככל שאני שומעת יותר הסברים אודות השכר, כך אני מבינה איזה מזל נפל בחלקי על שהתקבלתי. גם בחודש הראשון, ללא מכירה אחת (מה שלא סביר, שכן אקבל תגבורת מותיקים ממני אשר יעזרו לי לסגור עסקאות ולהרוויח על חשבונם. איזה יופי?!) - צפוי לי שכר ברוטו של כשש-שבע. מובן שאת היותי 100% נכה אני מנצלת וטלפון בהול לעובדת הסוציאלית מבטיח לי אישורים על נכותי ופטור ממס-הכנסה. ה-ל-לו-יה! השתפשפות נכונה ומקצועית בתחום (ואלוהים רק יודע שאתן את מאתיים האחוזים שבי) יכולה להקפיץ אותי בקלות על מעבר ה - 10,000 לחודש. "הבינוניים", כך נקראים אלו שמרוויחים את הסכום האסטרונומי והבלתי-נתפס הזה בימים של שפל כלכלי. הטובים באמת? הם כבר עברו מזמן את העשרים אלף. ומי יודע, אולי, אולי-אולי-אולי - עם קצת ביטחון עצמי ותוספת ריטלין קטנה, אתם יודעים, בשביל ה - boost...?! אבל די, די, ארצה. שומרת על רף הציפיות...ריאלי, נאמר. ובשש-שבע שלי אני מסתפקת בהחלט!

האנשים מקסימים, אחד אחד. המקום קטן ואינטימי, וכבר יצא לי להתחבר אל כמה. להפתעתי, אני מוצאת את עצמי מתחברת אל אנשים בקלות יתרה - ואפילו בלי לפחד, מה שהוא כבר בכלל בגדר היוצא דופי מבחינתי. לידי יושב אור, סטודנט לראיית חשבון ותקליטן בערבים שגם נדמה לי, אם זכרוני אינו מטעני, פלירטט איתי מעט. 

לא רע בשביל ההתחלה, הייתי אומרת!   

בינתיים, אני מרוצה. מרוצה, אך עייפה - ועל כן הפוסט המבולבל קמעה שלפנייכם. אני חושבת שאם הדברים ימשיכו בקו אותו התחלתי היום - יהיה לא רע בכלל, ואפילו נחמד. ממשיכים להחזיק לי אצבעות?

עדכון קטן בדף התגובות. הצילו!