אלף שמונים ושבע יורו. זה, בראש ובראשונה. אכן כן, שפחתכם הנאמנה עברה את רף הציפיות בעבודה, ומכרה מעבר למצופה ממנה. נכון לכרגע, אני עומדת על ארבע מכירות (ארבע מאות יורו במכירה בודדת אחת כיום לויאטנמית, אם זכרוני הדל אינו מטעני), ומובילה במספר המכירות ובכמות המזומנים שנכנסים אל החברה מבין חברי צוות המעבר שעימם עברתי את הקורס. לצערי, אתמול התפטרה הבחורה שהכי חיבבתי בקורס. לא בשבילה, כנראה. בסך הכול, מבין שמונת חברי הצוות נותרנו חמישה, כאשר רק שניים מאיתנו, אנוכי וחבר נוסף, מקפידים להגיע לכל משמרת ולמלא את חובתנו נאמנה. אני חייבת לומר - למרות הקושי העצום (דוברי אנגלית מגומגמת מעבר לסף סבלו של אדם ממוצע, מסרבי כרטיסי אשראי למינייהם, שואלי השאלות האינסופיות ["But why do I need to pay?"], השעות האינסופיות, ההפסקות הקצרצרות, כאבי הגב והראש...) - אני נהנית. התחרותיות שבי נותנת את אותותיה, אני מוצאת את עצמי משדרגת את גופי למכונת אספרסו אנושית - ונותנת את הכול - אבל את הכול - כדי למכור. נראה כי במוקד כבר זיהו את הפוטנציאל הגלום בי (ועמכם הסליחה על השוויץ), והיום כבר ניגש אליי אחד הממונים ופטר - "נו, מיקי - נראה אותך מוכרת שתי הגרלות במשמרת!". מחמיא, אין ספק - אבל גם מלחיץ קמעה. ג'סי, הממונה עליי - אמריקאי ממוצא לטיני שאינו דובר מילה בעברית למרות הימצאו בארצנו הקטנטונת כבר ארבע שנים - חביב עליי במיוחד. אנו מעבירים את המשמרת בהקנטות זה את זה, בהתבדחויות ושלל שטויות - אבל בעיקר, ג'סי מאמין בי ("You can do it, girl!") ודוחיף אותי קדימה כל הזמן, וגם מלמד אותי המון. אז נכון, לפעמים מתחשק לי לזרוק לו איזו בעיטה קטנה כדי שיפסיק ללחוץ ("Jessie, stop breathing down my neck, dude!"), אבל בסך הכול, הוא אחלה, ואני שמחה שהוא נמצא כדי לללוות, לתמוך וגם לקשקש קצת בין שיחה לשיחה. אני עושה את זה!

במקביל לקריירה הקטנה שאני בונה לי (טפו-טפו, חמסה-חמסה!), שב ומתפתח הקשר הרומנטי ביני ובין י', ה-לא-סגור-על-עצמו הנוכחי. לאחר שיחה קצרה שלשום בטלפון, המשכנו לדבר במסנג'ר אל תוך הלילה תוך שאנחנו צופים זה בזו במצלמות האינטרנט שלנו, כאשר זה האחרון הודה כי הוא אכן נמשך אליי, והוסיף כי אילו הייתי איתו - היינו מתנשקים סטייל האייקון הפורנוגרפי שהוא טרח לשלוח כל שלוש דקות בממוצע. הו, תודה. זה הדדי, עניתי לו, ומשם הגענו חיש-קל אל הבריחה הכה-מוכרת: "את יודעת, אני לא מבטיח שום דבר, א-בל..." - כן, א-בל. את זה כבר הבנתי. לאן מכאן? - לא ברור. בכלל, יש לציין שהשיחות עם י' הן רחוקות מלהיות שיחות עומק, ולמעשה - אנחנו מוצאים שקשה לנו להימנע משתיקות מביכות הנקטעות ע"י "אז מה?" סתמי המשתדל לחתוך בבשר המבוכה ולהמשיך בקו שיחה רצוף.

העיקר שעל לחצן ה"נדנד" במסנג'ר הוא יודע ללחוץ.

ועוד ידיד, אם כבר בנדנודים עסקינן - נשוי ואב לשניים (רגע, זה לא מוכר לי מהיכנשהו...?! ) עבר משליחת רמזים עדינים לבקשות בוטות. ואם לצטט: "...את מבינה שכשאת אומרת "גוף" ושלך אני מיד מתחיל לחשוב? אני חם כמו מבער אחורי של טיל וללא מטרה מוגדרת. ואת יודעת מה קורה לטילים ללא מטרה..." . עם כל ההנאה שבדבר, אני חושבת שהגיע הזמן לצנן מעט את ה...מבער. ובכל זאת - אין ספק שתחושת המחוּזרות מסבה לי עונג, וקיים בי חלק שלא רוצה שיפסיק. התעלמות?

ולשלל מחשבות ראנדומליות וחסרות שום הקשר וואט-סו-אבר:

• שיט, שכחתי ש"סרוגים" מתחיל בערוץ 2. כבר התחיל? פיספסתי? שיט-שיט-שיט!
• האח הגדול VIP מתחיל ביום ראשון, ואני בספק אם אוכל להרשות לעצמי להישאר ערה ולצפות. שיט, כבר אמרתי? רוצה לצפות! רוצה לצפות! מישהו יודע מי בפנים?
• אחח, הגשם הזה עושה לי טוב. הבוקר קיפצתי לי בשמחה במוקד כמו ילדה בת חמש שקיבלה צמר-גפן מתוק בלונה-פארק בפוגשי בעננים השחורים שמיהרו לכסות את השמיים, ומיהרתי לשלוף את הפלאפון ולצלם. ("Jessie, look at the clouds! THE CLOUDS!!!")
• "שבוע סוף" מצחיק אותי, אני מודה. נו, מה לעשות?
• תוכניות למחר: ללמוד את תסריט מכירת המוצרים בע"פ, לכתוב אי-מיילים ולקרוא קצת בבלוגים. אבל לא לפני שתיים עשרה בצהריים!

מסיימת בתחושת אושר רגעי מתקתק - חורף, מכירות, כלבה וחתול מכורבלים יחדיו במיטה, מחזרים - מה עוד אפשר לבקש?

עדכון קטן: אחרי ריקוד סוער שבו פצחתי בחדרי הקט למשמע "Shine On", אני קצת מודאגת. פריקת אנרגיות? הצפה? מאניה? משהו לא מרגיש לי נכון. אפילו החתול נבהל וברח, לעזאזל.