אמש יצאתי מהעבודה בשעה עשר וחצי כשאני רועדת. נותרה לי עוד כמחצית השעה עד לסיום המשמרת, אבל לא יכולתי יותר. הייתי בעיצומו של התקף חרדה. יום חמישי ברצף ללא מכירה אחת - וכאשר כל העת מחיאות כפיים סביבי לאנשים שמוכרים. לא יכולתי להביט יותר בצג המחשב, לא יכולתי להקשיב עוד למתקפיי החיוג, לא יכולתי להקריא בפעם האלף את אותו התסריט. פשוט לא יכולתי.

כשהגעתי לרכב וניסיתי להחליף דיסק, און טופ אופ איט אול - גיליתי שהמערכת נדפקה. נפלא.

אולי צדקתם, ואולי אני לא בנויה לעבודה שכזו. אולי זה גדול עליי. אולי זה יותר מדי. אולי אני פשוט לא מסוגלת למכור.

אבל תודה לראלף הטבח השוויצרי (לא, זו לא בדיחה, על אף פי שנשמע כך) שלפחות הראה נכונות לקנות את חבילת הלייפ-טיים שלנו, ופשוט לא היו לו מזומנים על המאסטרכארד. אם אשרוד עוד עשרה ימים ואצליח שלא לתלות את עצמי עם חבל האוזניות שלי, אולי אצליח להוציא מראלף הטבח השוויצרי (No-no, no chef, no chef. I'm a COOK!") איזה חמש מאות יורו, לפחות. ואז אולי ימחאו כפיים גם לי.

שלא כהרגלי, אני מפנה לפוסט היפיפה הזה. ומי שהדברים מכוונים אליו וודאי יודעת, ואני מקווה שגם מרגישה את הדברים.

ואני מוסיפה...