הוא צונח היישר אל התחתונים ברגע שמזהה את דלת הכניסה אל המוקד. הלב. אני מזהה את הפחד הפוקד בשבריר שנייה. מאותו המקום יצאתי אמש אחוזת חיל ורעדה. אני מרימה את הראש. יום חדש, מיקי. בכל זאת.

המנהל מברך את הצוות המנצח בתחרות ומעביר מעטפה מלאה במזומנים אל נועה, מנהלת הצוות שמתעקשת להתחבר איתי מחוץ לבניין רגעים ספורים לפני כן. הם מצטחקקים ביניהם, מקניטים האחד את השני על שכרונם בליל מסיבת פורים שנערכה בשבת האחרונה. התמונות מהמסיבה עודן מרצדות על מסך הפלזמה שרגיל עד כה להציג את הישגייהם של חברי המוקד. חיוכים ואחיזות וחיבוקים, תחפושות. אני קולטת את הויברציות המסתחבקות ולוקחת צעד אחורנית. אני לא חלק. אני לא חלק. ואז זה מתחיל.

מוצאת מקום לשבת. אלינה תמירת המראה מתיישבת לידי. אתמול מכרה שלוש אפליקציות. יאללה מיקי, היא מעבירה לי יד - עושים היום כסף, אלפיים יורו מינימום! ברור, אני משיבה, ופוקדת את מערכת ההקצאות. מתחילה לצלצל, ובו זמנית מאזינה לשמוע את קולה של אלינה לצידי. האם היא משוחחת עם לקוח? האם מצאה מישהו למכור לו? האוזן מוטה בעוד אני מנסה לנהל שיחה קוהרנטית עם נער איטלקי שאנגלית אינה נמנית עם כישוריו. דקות ספורות עוברות עד שאיתי הבכיר מגיע לעשות לה - upgrade. מכרה. הנער האיטלקי טרק בהגיעי לחלק של כרטיס האשראי, ועתה אני מנהלת דו-שיח חרשים עם מוקדוני עב-קול. בעודי מנסה למלא את הפרטים, המחשב שלי קורס. אני מגמגמת במבוכה אל המוקדוני, בלית ברירה מסיימת את השיחה. המחשב לא זז. חיש קל, בהציצי סביבי, אני מבינה שגם על צגם של שאר המחשבים מופיעה הודעת השגיאה של האקספלורר - המערכת קרסה. אני נושמת נשימה קלה של רווחה - קצת שקט, מיקי. הפסקה מקולם של כל האויבים מעבר לקו אשר יסרבו להעניק לך את פרטי כרטיס האשראי שלהם. ששש, היי שקטה. נוחי.

אלא שמהר אני מוצאת עצמי מקובצת בתוך ערימת אנשים מובטלים, מנהלים בינם לבין עצמם דו שיח שוטף על הגדלות חזה. נתנאל, נער יפה תואר שהתחיל איתי בבוטות מה לא מזמן עתה מפלרטט עם אלינה. אני מביטה בו, נגעלת. פגועה. מסדרת את קצוות השיער אשר מסתירות את מחשופי, כמבקשת ממנו להעביר את תשומת ליבו אליי. אלינה כבר שקועה בשיחה עם חברה בפלאפון, והאנשים במעגל מספרים על חברים, חברות, סקס, פגישות, יציאות. חיים. ומה אומר אני? מה אספר עליי? למי אתקשר אני? כולי רועדת ומבינה כבר שבהתקף פניקה עסקינן, אני מצלצלת לחברה ומספרת לה עד כמה רע אני מרגישה בחברת האנשים שבסך הכול מבקשים את חברתי - אך אינם מודעים ולו במעט למחשבות הבעתה החולפות בראשי. אני מסתובבת ברחבי המוקד בין קבוצות-קבוצות של אנשים, משתדלת להבליט את עצם היותי בשיחה, כאומרת להם - "ראו, אני מדברת בטלפון. יש לי חברים!". או אז מקפצים אישוניי העיניים ומרצדים לימין ושמאל ללא הבחנה. שומעים שאת בלחץ, חברתי מעירה לי בטלפון. כן, אני יודעת, אני משיבה לה. הרעד בקולי ניכר.

כאשר אני שבה לפלס את דרכי בחזרה אל האנשים במוקד אני משתדלת להצניע את עובדת קיומי. מחייכת ומצחקקת כנדרש למשמע הבדיחות אותן הם מספרים, עוטה על פניי הבעה מתאימה לכל הערה והארה. הם רק מנסים להתחבר איתך, מיקי - אני מנסה להרגיע את עצמי. הם רק מנסים להתחבר. אלוהים, את לא שונה. את לא. את לא. את לא.

אני כן.

אני לא יוצאת. אני לא נפגשת. אני לא שותה דרינקים בברים מעופשים ברחביי דרום תל אביב. בקושי יש לי עם מי לשוחח בטלפון. אני אחרת, ואני מודעת לכך אנושות. בחלוף שעה מייגעת, איני יודעת אם מעדיפה לשוב אל התחרות הבולענית שכובדה מעמיס עליי, או אם מעדיפה להתכווץ בפחד בחברת כל הרגילים, הנורמליים האלה שבליבם אף לו חשש שאיני כמוהם, בדיוק. אני מרגישה פחד, ובושה, ואשמה, וגועל ושנאה, וכל הרגשות בערבובייה אחת גדולה מבריחים אותי אל השירותים - וגם שם איני נמלטת אימת העולם האמיתי שרודף אותי כצל. בתא שלי, אני מבינה שנתקעתי ללא נייר טואלט, ומבקשת מהבחורה בתא לצדי שתעביר לי. "אוי, אני גמורה", אני פולטת את המשפט הקבוע כשאיני יודעת מה לומר וכיצד לפתח שיחה. "יצאת אתמול?" - שואל הקול החברותי והמחוייך מעברו השני של התא. "לא אתמול, אבל שלשום", אני מוצאת את עצמי אומרת, ללא שום סיבה ומעוותת פניי בשנאה עצמית. "אה, אחד מהבילויים האלה שמורחים אותך לשבוע, הא?" היא שואלת. "כן, ב-דיוק!" - אני מהנהנת בטפשותי בתאי, ומרגישה מבודדת יותר מדוב קוטב באנטרקטיקה.

בורחת החוצה, ואיציק הפלרטטן אחריי. לעזאזל איתו. גבר בן 40 פלוס שמתחיל איתי ללא הרף. אני יודעת שאשנא אותו אף יותר אם יפסיק. הוא מדבר איתי על דרינקים, על "לחיות את הרגע". ושוב מצטרפים אלינו אחרים, ומצילים אותי מאימת הסמול טוק הסתום שנוצר בהיעדר יכולתי לדבר כמו בנאדם. אני רק רוצה שזה ייגמר. אני רק רוצה הביתה. לשכך את הרעדה והבהלה, לעצור את הרעד, לישון ולהפסיק להרגיש כל כך שונה וקטנה, מצומקת ופתטית.

בורחת שוב, מתרצת שקר לי בחוץ ואני עולה למעלה. הם אחריי, כל העת מדברים איתי. הם חושבים שאני כמוהם, אני יודעת. ואין בליבם שמץ של מושג עד כמה אני מפוחדת ומבוהלת, ועד כמה רוצה להתפלש בבוץ הווייתי, לבדי.

המנהל למעלה, משחרר אותנו הביתה. המערכת לא תשוב לפעול היום. משום מה, אין בכך בכדי להרגיעני. אני אוספת את מיטלטליי ובורחת החוצה אל האוטו שלמרבה המזל חונה בדיוק אל מול הכניסה. מתניעה, ונותנת גז. בלי שלום, בלי להתראות, בלי "נתראה מחר". בלי כלום. נמלטת.

התקף חרדה שני בתוך יומיים. אני חושבת על מחר, ובתוכי הידיעה כי יהא עליי להתמודד עם הפחד - שביצע כעת קאמבק מפואר -  בכל יום ויום. אני עדיין נסערת ונרגשת גם בכותבי את הדברים. אין דבר שיכול לגרום לי להרגיש שלמה עם עצמי, ועם מי ומה שאני. אין דבר שיצילני מפני תחושת השוני והדופי, מפני הפאניקה התוקפת בכל שעת שמנסים להתחבר עמי. איני יודעת מיהו אויב גדול לי יותר - האנשים, או אני עצמי.

אני רק יודעת שאני מפחדת. מפחדת כל כך.