בוקר אתמול התחיל עם מקלון הזהב. לגברים שמבינינו ולמי שלא מכירה - בדיקת היריון. אל אמא רצתי שלשום בערב וביקשתי שתקנה בעקבות האיחור המדאיג במחזור (למעלה מעשרה ימים - ואני דייקנית כמו שעון שוויצרי), ובעקבות הסחרחורות שחווה במקביל. יסמין מהעבודה סיפרה לי שעברה הפלה לפני חודש וחצי, והאצה בי לבדוק, ומהר. הבדיקה, אגב - יצאה שלילית. ועם זאת, אין מהימנותן של הערכות הביתיות בשמיים, כך שאם לא אקבל עוד שבועיים - ארוץ לקופת החולים ואבצע בדיקת דם. אני נגעלת כולי ונתקפת בחילה, פשוט כך, כשחושבת על הטיפוס השחצן, היהיר, המגעיל והדוחה ברמות שלא יתוארו שכלא אותי באוטו באותו ליל שישי לפניי חודשיים ותקף אותי. ביקשתי שלא, התחננתי שלא, צרחתי שלא. הוא מיאן להקשיב, ונכנס בכל זאת. מלכתחילה, לא רציתי לצאת עימו. סירבתי שנית ושלישית, רביעית וחמישית, והשרמוטה ממין זכר הבטיח "לעודד את רוחי" באותו היום הקשה. כאשר התעקש באותו היום האצה בי טלי, המטפלת, לצאת ו"להתרועע". מה אכפת לך, שאלה. ואני, ברוב טימטומי, השבתי בחיוב. כל שנזכרת באותו הערב וכאשר חושבת עליו, על חתיכת בן אלף-הזונות שהלוואי ויירקב בגיהנום למשך שארית ימיו, מתחלחלת.

המשמרת של אתמול אולי הקשה ביותר שהייתה לי עד כה. זה לא רק זה שאני לא מוכרת. נועה, האחראית עליי, ביקשה ממני לעבור מקום אל האיזור בו כינסה את הצוות שלה, ובחוסר רצון משווע, הסכמתי. בוּדדתי לי בתא האחרון, רחוקה מכל מי שמכירה ומחבבת, עתה עובדת בחברתם של כאלה שאיני מכירה ואיני מבקשת להכיר. לי עצמי אין מזל, אבל נראה שאני "משליכה" אותו על כל מי שיושב לצידי בעת המשמרות. בחורה בשם עדי מכרה לידי אתמול ארבע אפליקציות.

לעיתים אני עוצרת את החייגן, ונשארת להקשיב לברברת שברקע. משפטים מוכרים מהתסריט אשר אותו למדתי כבר בע"פ (אבל עדיין מדקלמת ישירות מהדף, ליתר ביטחון) מתבוללים זה בזה, ואילו אותי תוקפת שוב תחושת בחילה. אני מרגישה כלואה בתוך חדר עם מאה איש בתוכו - כל אחד ואחד שקוע בתוך שיחת מכירות אנרגטית. לרוב, במהלך השעתיים הראשונות למשמרת איני מדברת עם איש - או שאני נתקלת במשיבונים, או באנשים שאינם דובריי אנגלית וצועקים לי ג'יבריש מעברו השני של הקו. מיואשת, אני ממשיכה הלאה. אין עונה ואין קונה. אמש, כבר לקראת צאתי את המוקד, נתחלחלתי למשמע בחור צעיר, דני (מדנמרק), אשר אמר לי - "You are trying to sell to me, and quite frankly, you are scaring me". מה אומר ומה אגיד - שיחת מופת עבור מנהל המוקד, שבימים אלה מאזין לכל השיחות במוקד.

הייתי חסרת כל אנרגיה ומוטיבציה. לשמחתי, כך גם הרגיש איציק, הגבר שלא מפסיק לומר לי עד כמה יפה וסקסית אני - גם בימים בהם אני מרגישה קצת כמו חצ'קון קטן אחד מהלך על שניים. אתמול ישבנו שנינו, אני ואיציק רב הניסיון, וחשבנו להבריז. אני חדשה, אמרתי לו. את ההברזה שלך אולי יקבלו, אבל אותי יפטרו. ובאומרי זאת - לא הייתי בטוחה אם לא בזאת רצוני, באמת. לא הייתי מסוגלת. בכי קורע לב של בחורה צעירה פילח את הרחוב החשוך בעת ההפסקה. "למה זה קורה לי, למה זה מגיע לי", היא מיררה בבכי כאשר חברתה מנסה לחבק ולהרגיע. סובבנו כולנו ראשנו לבדוק האם מדובר במישהו "משלנו". השאר סקרנים היו, אני בטוחה - אבל אותי קרע בכיה של אותה בחורה צעירה לגזרים. יכולתי להרגיש את דמעותייה שוטפות אותי, ובאותם הרגעים נדמה היה שרק ביקשתי לחבקה חזק, את הזרה שלעולם לא נדע מדוע בכתה בכי כה היסטרי, ולומר לה שאני יודעת, שאני מבינה. חברה לצרה. עד כמה רציתי להיות היא, ולשחרר את הבכי מתוכי. את כל הרעל, והפחד, והבדידות, והתסכול, והחרדה. לשחררם בצורת בכי זועק לשמיים. כמה זמן לא בכיתי כך? אינני יודעת. לרגע ניסיתי להיזכר, ופליאה פקדה אותי כאשר הבנתי שכבר מזמן לא בכיתי - לא באמת. וכמה רציתי לבכות ביחד איתה. באותו הרגע. באותה השנייה. לפרוץ בבכי מר ולא להפסיק.

רעדתי, ספק מהקור העז שפקד את האוויר. לא רציתי לעלות בחזרה. כל משמרת נדמה שלנצח היא נמשכת. לעולם אינה מסתיימת באמת. יום אחרי יום אני שבה לשם, למקום הנורא הזה, למקום המסוייט הזה, וכבר נגעלת. אני מעלה בדמיוני את מראהו של הרחוב, ומצטמררת. כמה שונאת את המקום. גם את האנשים, למרות שנחמדים, ולמרות שמסבירים אליי פנים. כמה לא רוצה לשוב לשם לעולם, חשבתי לעצמי אתמול. ולא רציתי. לא רציתי להיות. לא יכולתי. כשעליתי למעלה, מסוחררת שוב, התמוטטתי אל תוך הכיסא שבקצה החדר ובהיתי בצג המחשב שלמולי. לא הייתי מסוגלת לחייג. לא הייתי מסוגלת לפצוח שוב בנאום הארוך - "Hello, my name is Miki and I'm from the USAGC Organization". לא יכולתי לשמוע את המשפט הזה שוב, אפילו לא פעם אחת. די. מספיק. מיציתי. ידעתי שאנזף אם לא אחייג, והכרחתי את עצמי לחייג. נתקלתי באדם שלא היה מעוניין, ולי לא היה כל עניין בלשכנעו, על כל שכן לברר את סיבות ההתנגדות שלו ולעמוד להן. ויתרתי. שלחתי סמס לטלי - "אני מתמוטטת. אני לא יכולה יותר". טלי האיצה בי להמשיך, לא לוותר. לא, כתבתי לה בחזרה - את לא מבינה. את לא מבינה - אני ל א  י כ ו ל ה   י ו ת ר. לא יכולה. אני חייבת להתפטר. אני לא מקבלת מחזור מרוב עצבים, טלי. טלי הרגיעה, נכנעה והסכימה. תתפטרי, אמרה לי - אבל חפשי מקום אחר.

המשכתי לשבת במקום ללא מעש. אורות הניאון סינוורו אותי. ניקרתי. ראשי נע לקדים ולאחור באיטיות, וידי משולבות על ברכיי. ידעתי - אני לא יכולה יותר. קראתי לנועה. הסברתי לה שיש לי פיברומיאלגיה, ושבשעה השישית למשמרת אני כבר נשברת. שאיני מסוגלת מעבר לכך. נועה הבינה לליבי, והבטיחה לשוחח על הנושא עם מנהל המוקד. אינני יודעת אם עשתה כן, ואינני יודעת כלל אם קיצור בשעות המשמרת יעזרו. אני כבר החלטתי - אני משתדלת (על אף שאיני בטוחה שאצליח) לסיים את שלושת החודשים אותם התחייבתי למלא במקום ולו בכדי שלא אאלץ להחזיר שלושת רבעי ממשכורתי האחרונה, ואז עוזבת. אני מאוכזבת מעצמי. מרגישה ששוב כשלתי - למרות שיודעת שאנשים בריאים ממני אינם צולחים את עולם המכירות האכזר. אמש שיחררה אותי נועה מוקדם, והיום התקשרתי להודיע שאינני מגיעה, כי אני חולה. שקר גס. מחר יום חופשי. ביום רביעי אצטרך לגייס שוב את כל הכוחות שרק נותרו בי, ולהגיע אל משמרת נוספת. עוד משמרת ארוכה, מייאשת, גוזלת אנרגיה וכוחות שכבר איני בטוחה שנמצאים בי. אני מקווה, לפחות, שמשמרת מקוצרת תרגיע מעט את הרוחות הסוערות, ושאצא מעט פחות ממוטטת. איני יכולה לחשוב על להישאר גם את שלושת החודשים האלו, אבל יודעת שכדאי. רק...כדאי. גם את זאת איני כופה על עצמי - לא בכוח. רק לא בכוח. רק את מה שמסוגלת לסחוב. טרם יודעת אם אצליח, אבל מקווה שכן.

המחשבה על חיפוש עבודה מחדש מייאש אותי. שוב - שליחת קורות החיים, הטלפונים, הריצות מריאיון אל ריאיון, התהיות אם אוכל להגיע עם הרכב, אם תהיה לי חנייה - אם ואם ואם...כל כך הרבה חוסר ודאות שאליו אני יודעת ששבה.

קשה לי.  

היום יום ההולדת של אבא. אמא סיפרה לי שהוא עצוב, וביקשה ממני לומר לו מזל טוב. רחמיי נכמרו על האיש שהיום מלאו לו 73, ונעניתי לבקשתה. ניגשתי אליו, אמרתי "מזל טוב, אבא", וחיבקתי. הוא חיבק אותי חיבוק עצוב בחזרה וחייך. "אני אוהב אותך, למרות שלא כל כך בקונטקט", אמר לי. "אני יודעת", השבתי, וחייכתי בעודי עושה את הדרך בחזרה אל חדרי בו אני מסתגרת בכל פעם שהוא שב הביתה.

מנחם בן מזכיר לי אותו. למרות ששונאת, לפעמים מרחמת על האיש המבוגר שבסך הכול נדמה שהוא אינו בדיוק בקו הבריאות הנפשית. עוד טרוריסט רגשי.

כבר אמרתי שקשה לי?