לפעמים אני הופכת מעט מרירה. אני מקשיבה לארז טל ואסי עזר, למשל, המבטיחים לתרום את הכסף שיצטבר מכמויות הסמסים בגמר של "האח הגדול" לעמותה העומלת למען ילדים במצוקה. אני כבר בת 25, 26 בעוד שלושה חודשים, ושואלת את עצמי היכן היו כולם כשהייתי אנוכי ילדה קטנה, פגועה ורמוסה, צוברת ערימות של טראומות על טראומות. אני שואלת היכן היו כולם כאשר אנס אותי אבי במשך שנים. היכן הייתה אמא? והיכן היו כולם כשאמא לא הייתה, ושכבה במשך חודשים במיטה? היכן היו כולם כאשר נפשי הצטמקה לה והתעוותה, וכאשר אישיותי עצרה מלהתפתח? 

אני חושבת על החיים שהיו לי בבית קשה וחשוך, בית חסר כל גבולות ומעצורים, וכל זוועה התרחשה לה באין מפריע. אני חושבת על ימים שנדמה לפעמים כי לא באמת הסתיימו, על תקופה ארוכת שנים בה חייתי לא-חייתי, הייתי לא-הייתי, מסתגרת לי בתוך קונכייה קטנה ומתחבאת מן העולם המעוות שדפק על דפנות הקונכייה שלי מבחוץ. אני חושבת על הפחד שליווה ושהיום, כמו, אז, מלווה כצל לכל מקום אליו אלך, ועל הקשיים במורד הדרך. לא אחת ביקשתי לגמור עם הכול, להניח הכול מאחור ולזנק מתוך הצוק אל התהום החשוכה שנפערה תחתיי. כל כך הרבה זמן הייתי תלויה שם, על אותו צוק, משפילה מבטי מטה ומצפה ליום בו יתלשו ציפורניי ולא אוכל להחזיק עוד. אני חושבת על האישפוזים הממושכים, על הפיג'מות הלבנות והטירוף שסבב אותי מכל צדדי, כשכל שרציתי היה להחלים. להירפא דרך-נס. חיפשתי וחיפשתי תשובות לשאלות שעד היום לא נענו, ועודי מחפשת לחלקן.

קולות מלווים אותי. קולות של אנשים שהיו ואינם עוד, וכאלה שישנם וממשיכים להוביל ולחזק. כל כך הרבה אנשים הכרתי, וכל כך הרבה אנשים איבדתי במהלך השנים. נאבקתי עם עצמי ועם השדים, עם פחד הנטישה ועם חרדת האובדן. הימים הארוכים נחרטו רבות על גופי העירום, חשופה לכל רוח נושב, ומזכירים לי מהיכן אני ומאין באתי. דרך ארוכה עברתי - הייתי שם והיום אני כאן. וכל כך הרבה דרך עשיתי. כל כך הרבה הבנות ותובנות נוכחתי לדעת, וכל כך הרבה שיעורים למדתי. אני מאמינה בכל רגע שהמהמורות שהופיעו בכל רגע נתון חיזקו אותי והפכו אותי איתנה יותר, מפוכחת יותר, ישרה יותר עם עצמי ועם הסובבים אותי. מכירה יותר, אוהבת יותר, מעזה יותר. מעזה לחלום, לרצות, לקוות. גם כשהחומות שמסביבי איימו לסגור אותי בינן ובין עצמן, מיאנתי להיכנע להן. כיום אני מרגישה שאני מורידה את חומות הבטון, מקשיבה יותר לשפע הצלילים אשר מגיעים אליי, קולטת יותר, מחבקת באהבה ומודה על כל רגע של חסד שפוי.

אני שלמה יותר עם עצמי, עם מי ומה שאנוכי. טרם למדתי הכול על מיקי - אבל גמרתי אומר להכירה. אני רוצה לדעת וללמוד עוד על חסרונותיי, כמו גם על יתרונותיי. אני רוצה להכיר את המגבלות שלי, כמו גם את יכולותיי. אני רוצה ללמוד למה אני מסוגלת, ולהתעלות על עצמי גם כשכל הסימנים שוללים כל אפשרות. אני רוצה לגעת יותר, למשש ולהרגיש, ולא לפחד אימת האנושות. אני בדרך לאיתקה, ואני טועמת בערגה מהנופים שמסביבי, קוטפת מכל הבא ליד. אני מתמודדת - עם עצמי, עם בני משפחתי ועם חבריי הקרובים יותר והקרובים פחות. אני מתמודדת גם עם אוייביי - במיוחד עם השדים שממאנים לנוח. אני נתקלת ונופלת, קמה ומרימה עצמי חזרה. אני חזקה יותר, ואני יודעת את זה. אני רוצה להמשיך. אני רוצה להתגבר על התהומות הקטנים והבורות שנפערים אל מולי, לדלג עלייהם בקלילות ולצעוד הלאה, הלאה, הלאה. עד שאגיע.

לא קל לי. את אחותי הקטנה איבדתי לפרק זמן אינו ידוע, אני מתגעגעת לדובדבניל שלי, והיום התפטרתי סופית. אני מתמודדת עם שאלת היכולת - האם אני מסוגלת? - אני יכולה רק לקוות שכן. מקווה שאצליח למצוא עבודה אחרת, קלה יותר, נינוחה יותר. חבל לי על האנשים הטובים באמת אותם הכרתי בפרק הזמן הקצר אותו שהיתי בעבודתי. אני מקווה להכיר חדשים במסגרת עבודה אחרת, נחמדים לא פחות, מסבירים פנים ואדיבים. אני מקווה להרוויח דיו בכדי להתחיל ללמוד פסיכולוגיה ולהגשים את חלומי - ולטפל. יום אחד. להעניק מעצמי את הכאב שכאבתי ושעודני כואבת ולתרגמו לאהבה ולנתינה אין די לה, ללטף מתוך המקום החולה והמבין, האמפתי והסובלני. אני רוצה לעזור כפי שאני נעזרת כיום, ולהעלות חיוך על פניו של אדם עצוב. אני רוצה לחבק מתוך חמלה, לגעת מתוך ידיעה, לשנות מתוך עמדה של חוזק והעשרה. אני רוצה להגשים, ולהיות, ולחייך יום אחד חיוך אמיתי ותם. חיוך של שלווה ורוגע, שקט וקבלה - קבלה שלי את עצמי ואת כל שסובב לי. אני רוצה משפחה משלי, בעל, ילדים, כלב חתול וגדר לבנה. אני רוצה את החבילה השלמה, את השלמות ביופיה. חיים.

ויום אחד, אולי - באמת יהיה בסדר.

עדכון: האופטימיות הזהירה מתפלקת לי. חברת ילדות של אמא הודיעה כי הסרטן חזר, ועוד חברה קרובה של אמא גוססת מסרטן. אמא בעצמה לא מרגישה טוב כבר כמה זמן, והיא מדאיגה אותי.

ניסיתי למשוך את ההתפטרות שלי בחזרה תוך מאמץ עליון נואש אחד אחרון למשוך הלאה ולנסות, והאחראית עליי חולה, אמרה שנדבר על כך ביום ראשון. אין לי מושג מה יהיה, ואין לי כוחות להתמודד.

מה יהיה?