בפוסטים האחרונים שלי, בהקשר לעבודה, עלה הרבה השם "פיברומיאלגיה" כמחלה אותה אני נושאת בקרבי. אני בטוחה למדי שמרבית קוראיי אינם מודעים לעצם קיום המחלה ו-ודאי ובוודאי לא למהותה ולפירושה, ולפיכך החלטתי להעלות קטע ששודר לפני כשנה, שנה וחצי בחדשות סוף השבוע של ערוץ שתיים. הקטע הוא בן חמש דקות לערך, ומסביר בקצרה מהי אותה פיברומיאלגיה ממנה אני סובלת...

כחולת פיברומיאלגיה, אני מרגישה רבות כפרזיטית. נראה שאין להתחמק מהתחושה הזו - אתה נראה בסדר, אך אין דבר אשר יעיד על כך שאתה חולה. רבות אני מלקה את עצמי על כך שאולי אני יכולה יותר, שאולי אני מסוגלת ליותר - אבל בפנים, בתוך תוכי, אני יודעת שלא. מחשבה על עבודה מעבירה בי תחושת חלחלה משום שקשה לי להתמיד - והפיברומיאלגיה בוודאי אינה תורמת לעניין.

מחר, יום ראשון, אדע יותר על גורלי בעבודתי הנוכחית. אם תקבל האחראית עליי את חזרתי מהתפטרותי - אאלץ להמשיך ולהתמודד עם קימה כל יום והתמודדות עם שש שעות עבודה רציפה, מותחת ומציפה רגשית וגופנית. המחשבה על כך מצמררת אותי. איני בטוחה שאני מסוגלת. איני בטוחה שאני רוצה.

לאט לאט זה שוקע. מהדחקה שאני מכירה בה לראשונה אני עוברת להכרה המלאה שנאנסתי. וקשה לומר זאת בפה מלא. אני עדיין רווית גועל ובושה על מה שקרה, ובמידה רבה מאשימה את עצמי - מדוע הלכתי איתו, עם הבחור שהכרתי ברשת? ולבדי? באוטו שלו? אני חושבת על כך שאולי יכולתי להתנגד יותר, לצרוח, לבעוט. במקום זאת, רק חזרתי וביקשתי שלא, חזרתי על כך אינספור פעמים בעוד הוא - בשלו. נשכב מעליי, מפשיט אותי למשמע התנגדותי הנחרצת (ואולי לא דיו?) ומכניס את איבר מינו לשלי. אני רווית גועל, בושה. כבר אמרתי. ואומר שוב. ועד כמה הייתי מבקשת לנקום. אני יודעת שתלונה לא תשנה דבר - אלימות ברוטאלית כלפי אישה שנאנסה, מספרת לי טלי, הסתיימה בטרטור של משפט של שנים ובסופו - זיכוי מלא לנאשם. לאנס השפל. אין עליי חבורות, ואין דגימת זרע. אין לי הוכחות. דבר אין לי מלבד החרטה והגועל, והצמרמורות שמלוות בכל פעם שנזכרת. החיוך הזחוח על פניו המתועבות, הצחוק האוילי והרדוד. כמה מבסוט היה מעצמו באותו הלילה כשכלא אותי במכוניתו. לאט לאט זה שוקע, והזעם והכאב רבים מכדי שאעניק להם את הכבוד הראוי, את המקום להתאבל, לכאוב, לשנוא כל כך. מחשבות על כל כך הרבה דברים, ועליו איני רוצה לחשוב. אמש שלחתי לר' סמס - "אתה יכול לדבר? אני זקוקה לעזרתך..." - רציתי שישלח אליו, הוא, עם הקשרים שלו, כמה כאלה שישברו לאנס עצם או שתיים. למרבה אכזבתי - ר' לא ענה לסמס. הייתי מבקשת שייגן על כבודי, על שיזעם עמי את זעמי. רק אמא בוכה - אמרתי לך, היא אומרת לי. זה היה ברור. ראיתי את זה בא. למה לא הקשבת לי? מצטערת על כך. על שלא הקשבתי לה ועל שלא נסעתי ברכב שלי.

זה קרה, ואת מה שהיה לא אוכל להשיב לעולם. הגאווה פגועה, והגוף מחולל. זה ממשיך לקרות לנו - קורבנוּת מתמשכת. חזרה לדפוסים קרובים ומוכרים. אחוז גבוה מבין אלו הבנות אשר עברו התעללות מינית בתקופת ילדותן יקלעו לסיטואציה של אונס בחייהן. איני רוצה להניח לזה לקרות שוב. סיכנתי את עצמי פעם יותר מפעם, ואני רוצה להפסיק. לא להעניק את גופי, שלא מרצוני, לנבלות טרפות צמאות דם ותאוות בשרים. אני פגועה, ודואבת, ושונאת. ובעיקר מתביישת.