"יש לך דג אחרון. אתה מבין?" - אמא שואלת את אבא בשקט. הוא נענה לה בשתיקה. מאתמול הם לא מדברים, מאז שאמא צרחה על אבא שילך להתאשפז כבר. הוא והפארנויות שלו, כמו תמיד. ואני, גם - כמו תמיד - עוזבת הכול וקמה בכדי להרגיע כשאמא מתחילה לשבור דברים בבית. אחרי שבוע ללא עבודה, הראש הופך להיות כבד. כבד ממחשבות, עובד ברוורס. לא פותחת חדשות, כי מפחדת מהמילה "אבטלה" שמגיחה מכל כיוון אפשרי. היום, אני מבינה, גם אני חלק מהמעגל הגדל והמתרחב של מבקשי העבודה. אני נמנעת בכלל מלצפות בערוץ שתיים למעט שעות שידור "האח הגדול" - וגם אז משתיקה את הווליום בזמן הפרסומות. יותר מדי סיילים מיוחדים וברכות לחג, יותר מדי "ביחד" והווי משפחתי שמזכיר לי שאין לי משפחה. שאבא שלי הוא זקן חולה וממורמר, שאמא כבר עייפה מלדאוג ולפחד לגורל חברותייה הגוססות ובנותיה המתוסבכות, שאחותי-לכאורה הייתה מעדיפה שלא אהיה קיימת וההפך. בחג הזה איני יודעת אם בכלל אטרח לשבת לשולחן הסדר, אבל משערת בנפשי שאולי אתרצה. רק בשביל שאמא לא תישבר.

אני מרגישה קצת כמו טרקטור כבד שנתקע בבוץ, והוא מתחיל לשקוע. אחרי שבוע ללא עבודה, המחשבות הופכות להצפה, והכעס מגלה אותותיו בדמעות ראשונות שזולגות על הלחי. כעס על האנס, על המרכז לנפגעות תקיפה מינית שאכזב שוב, על ר' שלי, על י' שנעלם לי שוב, על אמא שלא מרשה לי להגיש תלונה במשטרה כנגד האנס כי חוששת מתגובת נקמה זדונית ומחושבת, על חברה שנעלמה בסמס ברגע שהזכרתי את המילה "אונס" (כי הרי עתה אני מצורעת), כעס על העולם. על עצם העובדה שאני קיימת. הבדידות מכה בי שוב. אני מתגעגעת אל ר' שלי ומבקשת את חום גופו לעטוף כשמיכת צמר גפן מלטפת. הבטיח שיבוא - לא אדע מתי. הוא קיים, אי שם במציאות חייו, אבל לא בשבילי. לא עבורי. הוא שם, מעורפל, מזכיר שקיים כל כמה חודשים, ואילו בלבי נוצרת אותו וכואבת את חסרונו בכל יום מחדש. כואבת גם את חסרונה של דובדבניל. כואבת על כך שאין דבר בעולם שאוכל לעשות כדי לאמלל את היצור הנאלח שפגע בי ויצא ללא פגע. אני מאוכזבת מעצמי. אני משתאה לנוכח התמדתו של ר' שלי בעבודתו - כבר כמעט שנתיים שאינו מעורב בעולם הפשע, והוא עובד למחייתו ולמחיית אשתו ושני ילדיו. אני, לעומתו, איני מצליחה להחזיק במקום עבודה, ואיני בטוחה כי מסוגלת. המחשבה על חיפוש עבודה מחדש, הגלגול מריאיון אל ריאיון, חוששת בכל פעם שמא לא אמצא חנייה, שמא לא אמצא חן - בכל פעם מחדש. כאשר הטרקטור הזה מתחיל לשקוע, אין מלבדי אשר יוכל להצילו. ואני נאבקת עם המחשבות, וההצפה, והכעסים, והאכזבות והכאבים, ושוקעת לאיטי. אני מחפשת יד להושיט, מחפשת איש שיסייע לטפס בחזרה. ויודעת, יודעת שאיש אינו יכול להציל. רק אני מסוגלת להקימני מן הנפילה הכאובה הזו, ההתרסקות העגומה הזו, הסדק החדש, ישן-נושן.

אני מסממת את עצמי לעוד יום חדש וריקני. יום של כלום. כלום כבד, כלום טובעני ותובעני, משפיל ומקטין ומבזה. הכלום שלי.