לקטע גם יכולתי לקרוא "האח הגדול", אבל מסיבות ברורות, החלטתי שלא. על הפוסט הזה אני חושבת מימי תחילתו של הבלוג, וסוף סוף אני מוציאה אותו לאור. חרף אורכו, אשמח אם תקראו.

"יומן יקר,

אני לא יודעת איך בדיוק אני אמורה להגדיר את אתמול ושלשום אצל אחי וגיסתי. ממש לא. אולי העובדה שכשחזרתי אמא הייתה חייבת לתת לי כדור הרגעה כדי להרגיע אותי תבהיר יותר את הדברים. לא יודעת. מצד אחד היה נהדר, אך מצד שני...בדפים הקרובים אני עומדת לתעד לך את המתרחש באותם יומיים בצורה הכי מפורטת שניתן. אני חייבת. זה יישמע כמו ספר, ובדיעבד אולי אפילו יצחיק - אבל זו הצורה היחידה בה אוכל לתעד במדויק את מה שהיה. כי - שוב וכאמור - אני חייבת.

ביום רביעי, שלשום, השכמתי קום כבר בשש בבוקר. יצאנו אני, אמא ואבא מהבית כבר בשעה שבע וחצי בבוקר. הייתי מתוחה. לא ידעתי למה לצפות. בדרך, העסקתי את עצמי במחשבה אם האם כשנגיע א' (אחי) יהיה שם או לא. הגענו. השעה הייתה שמונה ועשרים בבוקר. עמדתי לצאת מן המכונית, כאשר הערה של אמא הקפיאה אותי במקומי: "הנה א'", היא אמרה - ובאמת, כשהפניתי את מבטי לעבר הבית, ראיתי אותו. א' בדיוק יצא לעבודה. בחנתי אותו במהירות. הוא היה יפה. הוא התקרב לפתח המכונית ממנה יצאתי, התקרבנו האחד אל השני וא', כמו תמיד, הגיש לי את ידו. הצמדתי אל זו האחרונה את ידי שלי, ושנינו לחצנו בכוח, כמו באותה פעם שעברה, רק שהפעם א' הצמיד אותי אליו, חיבק אותי באהבה. חיבקתי גם אני אותו. התרגשתי. א' עזב לעבודה, ואני, אמא ואבא עלינו. אמא ואבא עזבו לאחר כמה דקות, ואני ומ' (גיסתי) נותרנו שתינו. מכאן והלאה נתפתחה בינינו שיחה. "אותי ואת א' הטרידה נורא שורה אחת במכתב שכתבת לא'", אמרה לי מ'. לרגע התבלבלתי. לא ידעתי מה לומר. לא ידעתי ש-א' הראה ל-מ' את המכתב שכתבתי. את המכתב האחרון. "איזה מכתב?" הגבתי בהתאם. "נו, המכתב האחרון. ביום ההולדת של א'" ענתה מ'. "א' היה ועדיין נורא מודאג מהשורה שכתבת על אבא, הוא לא מבין על מה מדובר ומה אבא עשה לך, וגם אני לא. מה אבא עשה לך?" - היא הפילה את השאלה הזו עליי במכה. לא ידעתי, שוב, מה לומר. דבריה של מ' עוררו בי סערת רגשות עצומה. לא ידעתי שא' דאג לי, והתרגשתי מכך. בו בזמן - העסיקה אותי גם המחשבה בין אם לספר או לא. הייתי חייבת לשתף אותם. ידעתי. לא יכולתי לתאר לעצמי את א' מוטרד ממני, דואג לי. גם לא את מ'. כזכור לך, השורה עליה מדברת מ' היא: "את אבא, למשל, אני לא אוהבת. אני שונאת אותו. אבא עשה לי את הדברים הכי מגעילים שאב מסוגל לעשות לבת שלו" והכוונה שלי, כמובן - היא לגילוי העריות. מ', בשלב מסויים, סיפרה שדיברה עם אמא לפני כמה ימים. "כן?" שאלתי אותה, "על מה?". "דיברנו על השורה הזאת, על אבא שלך", ענתה מ', והוסיפה - "היא אמרה לי שהוא ליטף אותך או משהו...". "לא סתם ליטף", עניתי בהחלטיות, וסיפרתי למ' על כל מה שקרה.

"באותו היום בו א' קרא את המכתב שלך הוא בא אליי, זרק לי את המכתב על השולחן ואמר לי 'תקראי, ואז תביני למה אני לא רוצה שהבנאדם הזה ייכנס אליי הביתה. מה הוא עשה לה?!". "בכלל, מיקי", היא ממשיכה, "תמיד ידעתי שקורה לך משהו, שעובר עלייך משהו. גם אמרתי את זה לא'. אמרתי לו - 'א', לילדה הזו קרה משהו. היא עברה הטרדה מינית או משהו!". כל העת הבטתי בה והקשבתי. הקשבתי כיצד תיארה את הדאגה שלה ושל א' אליי, ולא הייתי מסוגלת להאמין. משפט אחד שאמרה גרם לי להתרגש בצורה יוצאת דופן. "את יודעת, מיקי, לפעמים א' ממש כועס עליי, וצועק - 'מה הפסיכולוג הזה בכלל עוזר לה? הוא בכלל לא עוזר לה!" אבל אני תמיד מנסה להרגיע אותו ולהסביר לו שזה לוקח זמן, שזה עניין של זמן". כמעט והתחלתי לבכות מרוב אושר. לחשוב ולנסות לדמיין את א' אומר את זה, דואג כל כך, זה גרם לי...לא יודעת. צמרמורת. לחשוב שהוא אוהב אותי, שהוא מקדיש לי מחשבה, לאחותו, שהוא מדבר עליי בדאגה - ריגש אותי במימדים אותם אין לי סיכוי להעביר כאן, באמצעות מילים פשוטות. "מיקי, הבנאדם חולה. הוא סוטה מין, את חייבת להתרחק ממנו" היא הפצירה בי. "א' נורא מוטרד בגלל זה. יש לי שאלה אלייך. היית מוכנה לדבר איתו על זה? אני לא יודעת אם הוא יתחיל, הוא מפחד לפגוע בך. היית מוכנה לספר לו?". עניתי בחיוב ללא היסוס. אמרתי לה שלא רק שאני מוכנה, אלא שאפילו ארצה מאוד.

מ' הראתה לי שוב את קלטת החתונה. היא ביקשה להראות לי איך אבא "נמרח" על מיכל, חברתה של מ', תוך כדי ריקוד, בכדי להדגים לי את היצרים החייתיים שלו. "אבא של א' ממש מתלהב ממני" - סיפרה לי מ' שאמרה לה מיכל לאחר אותה ריקוד בליל החתונה. מ' לא הרפתה מהנושא, ודיברנו על כך עד השעה שתיים עשרה, אז הגיע א'. הוא נכנס ונישק את מ', החליף בגדים וניגש אלינו. הייתי לחוצה. לא בדיוק ידעתי איך להתנהג. רק נלחצתי יותר כאשר נוכחתי לדעת שא' נמצא במצב רוח מעולה. הוא התיישב על הכיסא שבמטבח, וניסה לתקשר איתי. תליתי בו מבטים משתאים ומעריצים, אוהבים בצורה אותה לא אדע לתאר במילים, אבל התקשיתי לשתף פעולה. הייתי מתוחה ורציתי להשתחרר בעצמי, כי נשמעתי מטופשת בעיני עצמי (...). אכלנו. בהמשך השתחררתי, והרגשתי חופשייה יותר עם א'. טבעית יותר. "ממש נחמד החדר שלך" צחק א' על החדר עליו עמלו קשות הוא ו-מ' "רק חסר לתלות תמונות".

בשלב מסויים הלכה מ' לטייל עם נ' (הערה: בנם של אחי וגיסתי, שהיה אז בן חצי שנה). נותרנו אני ו-א'. "אז מה, אבא שלי עוד משגע אותך?" אמר לי א' בעודו מסתובב בבית ואילו אני ישובה בסלון הבית. "כן", עניתי ברצינות ועקבתי אחר תזוזותיו בבית. "והוא התגבר על הקטע של האפלייה? (הערה: מדובר כנראה באפליה שערך אבי ביני ובין אחותי, כאשר אני המופלית לטובה) שאל בעודו מסדר. "לא", נאנחתי. "ולא נדמה לי שהוא איי פעם יתגבר על כך. אבל האמת היא שבזמן האחרון זה פחות מורגש, כי אני פשוט מתעלמת ממנו". עתה ישב א' על הרצפה בסלון. "אתה הרי יודע שאני שונאת אותו", הוספתי. שנינו משכנו לעניין השורה המטרידה במכתב שלי. א' רצה לדעת, ואילו אני רציתי לספר. "את שונאת אותו רק בגלל העניין עם אחותך?" שאל בתמימות, בעודו מתעסק עם השלטים לטלוויזיה ואינו מישיר אליי מבט. "לא", עניתי, והפכתי את טון דיבורי לרציני יותר. "א', אני יודעת שהטריד אותך מה שכתבתי על אבא במכתב. מ' סיפרה לי על זה, וסיפרתי לה. אני רוצה לספר גם לך, אבל מפחדת שתגיד משהו לאבא". "תראי", הוא אמר, "אני לא מעודכן. אין לי על מה לדבר עם אבא. הוא אדיוט ואני גם כך לא מדבר איתו על כלום". התחלתי. "כשהייתי בערך בת 8...העניין הוא שאבא...נגע לי, שיחק לי עם ה...שעה שלמה. נו, אתה יודע. זה חזר על עצמו. הפעם האחרונה הייתה לפני שנה. אתה יודע...". הרגשתי נבוכה. "לא, אני לא יודע", הקשה א'. קולי נסדק ונשבר. התחלתי לרעוד. התאמצתי שלא לגמגם. "האיבר שלי, א'...שם". פירטתי ושתקתי. א' פסק מכל פעולה, עלה דומם על הספה וריכז בי את מבטו בתדהמה. הוא היה המום. שתק, הביט בי וציפה שאמשיך לדבר. לא יכולתי. לפתע לא הייתי מסוגלת להוציא מילה מפי. ישבנו שם, שנינו, ולא הוצאנו מילה. היה לי קר. רעדתי. לאחר דקות מספר של שתיקה רועמת, אמר - "חשבתי שאני מכיר אותו". הבטתי בו בעצב. לאחר שאל אותי כל מיני שאלות, אבל גם אז עניתי בקצרה, לא יכולתי לדבר. השקט קרע אותנו. את שנינו. השתיקה הביעה יותר מאלף מילים. א' לא ידע מה לומר. שאל מה עשיתי, מי יודע, מה אמר לי הפסיכולוג. לא הרחבתי. הייתי נבוכה כל כך...ואז הגיעה מ'. א' הבטיח שנמשיך לדבר מאוחר יותר.

הוא השכיב את נ' לישון, ואחר כך הלך לישון בעצמו. נותרתי עם מ' בסלון. "נו, דיברת איתו?" שאלה אותי מ' בשקט. "כן", עניתי. "ואיך הוא הגיב?", שאלה. עניתי שהוא היה המום. "בטח שהוא היה המום. אל תשכחי שזה אבא שלו פה. יהיה לו קשה לעכל את זה. תביני אותו. זה לא קל לקבל דבר שכזה", אמרה. לאחר הלכה לרחוץ את נ', וא' עוד ישן. נותרתי לבדי בסלון. דלת חדר השינה של א' הייתה פתוחה. יכולתי להביט בו, לראות אותו, אבל לא הייתי מסוגלת.

אחר כך הוא קם. "תיכף נצא לטייל", הודיע. לא התלהבתי מכך. פחדתי, אבל לא אמרתי לו דבר. זרמתי עם זה. לאחר מכן נתברר לי ש-מ' אינה באה איתנו, ושמדובר רק בי, בא' וב-נ', בעגלת התינוק שלו. הרעיון מצא חן בעיניי. ירדנו וחיכינו ל-ל', אחיה של מ', כדי שייקח איזה כבל מאריך. בינתיים היינו מתחת לבית, והתחלתי לשתף אותו בהומור בפחד שלי מאנשים. "למה?" הוא שאל בפשטות. "מה את מפחדת שהם יעשו לך?" - "שהם יסתכלו עליי!", השבתי. "וואו. יסתכלו עלייך". ניסה לעזור. ל' הגיע בינתיים, וכשראה אותי עומדת שם אמר מיד - "איזו אורחת!". הקשבתי לשיחתם על אוריגמני יפני באינטרנט (א': "ברבור יוצא לי שם קצת יותר כמו ציפור מתה") ופשוט התגאיתי באח שלי. ל' עזב בסיום שיחתם, ואילו אני ו-א' יצאנו לטיול היפה בחיי - א' היה שם, איתי, תמך בי בדרכו החמודה ועזר לי לאט לאט להתגבר על הפחדים שלי. הוא לא היה חייב לעשות את זה, אבל הוא עשה, ולעולמיי עולם לא אשכח לו את זה. באותה שעה הרגשתי אחותו יותר מתמיד. היה בזה את העומק החבוי, אבל גם את הטבעיות הבסיסית ביותר שבין אח לאחותו. כמעט בכיתי מהתרגשות כשא' אמר דבר מה ובאמצע המשפט שילב את המילים "כאח גדול". לשמוע את א' מדבר אליי כאילו הכרנו מאז ומעולם, מציג את עצמי כאחי הגדול, צירוף המילים היפה ביותר שאני מכירה כיום..."אז אני, כאחות קטנה..." - אמרתי אני. הרגשתי אחותו יותר מתמיד.

התחלנו לצעוד לכיוון הרחוב. "אם תפחדי, תחזיקי לי את היד" אמר לי א', ונגע ללבי. "עכשיו אקח אותך לרחובות ה'סואנים' של חדרה", צחק א' והצביע לצורך כך על העובדה שברחובות מסויימים הוא מסוגל פשוט להתהלך בחופשיות באמצע הכביש מבלי שיעבור ואף לו כלי רכב אחד. "ובמיוחד בשישי בערב", הוסיף. "נעשה את זה בהדרגה עד שנגיע לקניון". "לקניון?" - נבהלתי. "אה-הא", הוא ענה בנונשלאנטיות. "לקניון. אבל איזה קניון! הוא סגור ובקושי אפשר למצוא שם בן אדם אחד. את תראי". הוסיף. "מבטיח?" שאלתי, "כי אם לא - אני רוצחת אותך!". "בסדר", הוא ענה, צוחק. פתאום הרגשתי מה זה אח. מה זה אח אמיתי. יכולתי להרביץ לו בצחוק, לקלל אותו בטבעיות, יכולתי להתנהג איתו בצורה רגילה, והתרגשתי. נזכרתי בכל אותן הפעמים בהן צפיתי בחברות שלי מציקות לאחים הגדולים שלהן, מרביצות להם, מקללות אותם כאילו כלום, וזכרתי איך תמיד קינאתי בהן. זכרתי גם איך תמיד חלמתי להגיע ליום שבו אוכל לשחק ולהשתעשע כך עם א' שלי, לחוות את אותה הקרבה הבסיסית שבין אח לאחותו. אותו יום נראה לי כל כך לא מציאותי ובלתי נגיש. עתה הבנתי כי הגיע היום, והייתי מאושרת מכדי לתפוס. חשתי שאני חולמת, מפנטזת. באותם ימים הוא היה יותר מסתם אח - הוא היה חבר. טיילנו, באמת, על הכביש לאורך שדרה ארוכה. לא היה איש ברחוב, וגם כשראינו מרחוק - א' היה ממש שם, לצידי, כדי לתמוך בי. התהלכתי ברחוב והרגשתי בטוחה, כי הייתי לצידו, ליד אחי הגדול, וממש כפי שאמרה לי מ' קודם לכן, כאשר שיתפתי אותה בדבר האגרופוביה שלי: "עם מי תרגישי בטוחה אם לא עם אחיך?". יתרה מזאת - התגאיתי בו כל כך. הוא היה כל כך יפה עם המכנס הלבן והטי-שירט האפורה, הנעליים החומות כהות. התחשק לי לצרוח לכל העולם - "זה האח שלי!". התחושה הזו מילאה אותי אושר.

בעוד אנחנו מטיילים, א' סיפר לי על כל מיני וילות ודיירים משונים אשר ליד ביתם עברנו, וגם על איזו חורשה שאותה גזמו לא מזמן. א' היה שם בשבילי בכל פעם שנתקלנו בחבורת ילדים. אפילו כשפגשנו קודם לכן ב-ל', אחיה של מ', הוא לחש לי בכאילו-זעזוע: "הוא הסתכל עלייך!". צחקתי.

ילד עבר לידנו על אופניים. "את כבר מתחילה להזיע?" הוא שאל אותי בהתחכמות. החזרתי לו מן מבט כזה של "הא-הא-הא, מצחיק מאוד". הרחובות היו שוממים למדי. "שלא נמחץ פה", עקץ אותי א'. "כן, די, באמת", עניתי באותו הנימה, "אי אפשר לנשום פה מרוב אנשים!".

א' לא הותיר לי ברירה אלא להתמודד עם הפחדים שלי. עברנו ליד פארק קטן יחסית.

- "זה אמור להיות פארק או משהו?" שאלתי.

- "אה-הא. המון אנשים, הא?"

- "בכל זאת, יש כאן ילדים. אנחנו לא עוצרים פה או משהו, נכון?"

- "אנחנו כן".

"לא, א', די, עכשיו באמת, אני רצינית פה איתך, אל תעשה לי את זה. די, בוא נמשיך!".

- "לא. פה אנחנו עוצרים". הוא עשה לי "דווקא".

הוא החנה את העגלה של נ' ממש ליד הנדנדות, עלייהן ישבו שני ילדים קטנים. "א', בא לך אולי שאני אחנוק אותך?" לחשתי לו. הוא חייך אליי מבלי להישיר מבט. אהבתי את מה שהוא עשה. הוא עזר לי ביודעין.

א' הוציא את נ' המנומנם מן העגלה, לקח אותו בזרועותיו וירד בחושך, בזהירות, אל הפארק עצמו. אני התיישבתי ליד העגלה וחשבתי לעצמי עד כמה הוא נהדר. ידעתי שזה לא שהוא מתעלם מהפחדים שלי, אלא שהוא עוזר לי. החיוכים הערמומיים המתוקים שלו כאילו אמרו לי - "עכשיו אני עוזר לך להתעמת עם הפחד, כי לא אתן לך לברוח ממנו. את כאן, איתי, ושום דבר לא יקרה, כי לא אתן לשום דבר לקרות".

למעלה, כשחזרנו, שאלה אותנו מ' איך היה, ביודעה אודות הפחד. "סיוט", ענה לה א', "ראינו שניים וחצי ילדים פלוס חתול". "לא נכון, דווקא היה נחמד נורא!", מיהרתי לתקן.

הם ישבו במשך שעה שלמה במטבח, הוא והייא. הוא דיבר איתה בשקט. קינאתי. הרגשתי נטושה, עזובה, כאילו א' השתעמם איתי. התחלתי לשחק ב"ברוגז". (הערה: תופעה מוכרת בבורדרליין. תחושה שהאדם שאיתך נעלם ברגע שהוא מפנה מבט) כש-א' ו-מ' שבו לסלון, מחובקים, הם שמו לב לכך. "למה את מבאסת אותנו?" שאלה מ'. א' הביט בי ושתק. בשעתיים הבאות לא נחליף מילה ואף לא מבט. צפינו בסרט שלקחנו קודם לכן בווידאומט, והרגשתי נורא. לא התאמצתי להסתיר זאת. החלפנו כמה מילים לאחר מכן, אבל לא מעבר לכך. גם כאשר הלכנו לישון, א' כמעט ולא אמר דבר מלבד "את צריכה משהו?". בשעה אחת עשרה, כשנכנסתי לחדר שהכין עבורי אחי, התחלתי לבכות. משכתי ליחה בקול רם. חלק ניכר בי חלם שא' יפתח את הדלת לפתע, ייכנס יתיישב לצידי, יחבק, ילטף וישאל למה אני בוכה. אבל הוא לא עשה זאת. הייתי ללא מזון או שתייה למעלה מעשרים וארבע שעות, וכעת גם ללא שינה. לא יכולתי להירדם, רק בכיתי ובכיתי. בשעה שתיים נרדמתי, תשושה. בשלוש התעוררתי שוב והבכי נמשך. כבר לא נרדמתי. א' קם מדי פעם למטבח, ואילו אני הבטתי בו בהערצה מבעד לפתח הקטן שבין הדלת הנעה לבין הקיר. רציתי כל כך לרוץ אליו, לחבק אותו - אבל לא יכולתי.

בבוקר יצאתי אל הסלון, שם כבר ישב א'. מ' התעסקה עם בנה, וא' חזר אחר כך למיטה. מ' שמרה על שנתו. הכאב המשיך לקונן בי באותו הבוקר כאשר קינאתי ב-נ' הקטן על הפגנות החום והחיבה שקיבל זה האחרון מאביו. "אבא", קרא לו נ' שוב ושוב. דמעו עיניי ופניתי אליו - "גם אני אוהבת את אבא, נ'.  אבל ההבדל שבין שנינו הוא שאבא שלך אוהב אותך, ולא אותי". נ' הקטן פער את עיניו החומות הגדולות לרווחה, ועמד לידי דומם. נדמה היה שהוא קולט את העצבות שבעיניי. "תגידי, מתי אכלת בפעם האחרונה?" שאל אותי א'. זו הייתה התייחסות אחת. לאחר מכן ישבנו יחד בסלון. "מצטערת שנתקעת איתי" אמרתי ל-א' את מה שתיכננתי בקפידה דקות לפני. א' הביט בי בבלבול. "תגידי, מה קרה לך הבוקר?" הוא שאל אותי. לא עניתי לו. הרגשתי רואה ובלתי-נראית. מ' הייתה שקועה בעצמה במטבח. א' קרא משהו ואני משהו אחר. לא תיקשרנו. הסתובבתי בבית, משועממת ומדוכאת. בשלב כלשהו לא יכולתי יותר. צילצלתי הביתה וביקשתי שיבואו לקחת אותי - למרות שידעתי שהייתי מוזמנת אותו אחר הצהריים, ביחד עם א' ו-מ' לאמה של מ' בעיר. א' עמד לצאת לכיוונה. עצרתי אותו לפני שיצא מהבית. "באים לקחת אותי, אז אם לא תחזור...". "אני אחזור" הוא קטע אותי ויצא. הוא לא חזר. לא הספקתי לומר לו שלום.

נותרתי עם מ', והשיחה שניהלנו הייתה קשה לא פחות מהראשונה שקיימנו, אם לא יותר. בתחילה, פנתה אליי בהאשמות.היא שאלה מדוע הייתי עצובה, ולמה, אם הרגשתי כך לא ניסיתי לפחות להעמיד פנים. כעסתי כי חשתי שלא קיבלתי מספיק תשומת לב, והבנתי בתוך תוכי שפשוט לא לימדו אותי טאקט מהו. מ' דחקה אותי לפינה עוד ועוד, הפכה אותי מילדה מתוסבכת - לילדה מתוסבכת פי אלף. התנצלתי על ההתנהגות שלי, ותירצתי באומרי שלפעמים אני פשוט הופכת לדכאונית. לא רציתי לומר לה את האמת - שהרגשתי נטושה על ידי אחי ברגע שהפנה את תשומת לבו אליה. מ' "שטפה" אותי ואמרה שאני חייבת להשתחרר ולהתנהג קצת כמו ילדה בת 14 ולא כמו "סבתא זקנה", והוסיפה שגם אחי רואה אותי ככזו. נפגעתי עד עומקי נשמתי. הכנות המוגזמת של מ' מעולם לא מצאה חן בעיני אנשים סביבה, אבל האמת פוגעת לפעמים, ולצערי, הייתי חייבת לשמוע אותה מוטחת בפניי. התחלתי להתגונן בתקיפות ולהישבע בפני מ' שבחיי היומיום שלי אני בכ-לל לא כזו, ונהפוך הוא - שיש לי המון חברות שאוהבות אותי. עם כל משפט שלה הרגשתי מגוחכת יותר, ועם כל משפט שלי הרגשתי שאני הולכת ומסתבכת. החלטתי לשנות טקטיקה. אמרתי לה שהייתי מוטרדת ממה שסיפרתי לה ול-א'. "אז תגידי!" אמרה מ', והובילה אותי אל תוך מערבולת נפשית חדשה. היא סיפרה לי שהיא ו-א' מתכוונים לעשות משהו בקשר לאבא. נדהמתי כשמ' אמרה לי את זה, ולא ידעתי איך להגיב. כעסתי עליה. "שלא תעזו!", הפצרתי בה. "אבא שלך לא חייב לדעת, אבל אנחנו חייבים לדווח לרשויות, ואני מתפלאת שהפסיכולוג שלך לא דיווח. את חייבת ללכת לער"ן או משהו, לקבל עזרה והכוונה. את קולטת שהוא הרס אותך? הוא גמר לך את החיים. דפק לך את החיים. אסור לך להתעלם - אל תשכחי שאת לא בת יחידה, גם אחותך מעורבת, ואת חייבת להגן עליה כדי שאותו הדבר לא יקרה גם לה! מיקי, הבן אדם חולה, הוא סוטה מין! אני ו-א' מסכימים שחייבים לעשות משהו איתך. זה מחובתנו", היא נאמה. "דיברת על זה עם א'?", שאלתי אותה. "כן", ענתה. "מתי?", המשכתי לחקור. "אתמול". - "כמה זמן?" - "חצי שעה" - "ומה א' אמר לך?", התעניינתי. היא אמרה - "א' מסכים איתי על זה. הוא מודאג שזה יחזור על עצמו". התרגשתי. לחשוב ש-א' דואג לי ומבקש להגן עליי כאח גדול, על אחותו הקטנה, נגע לליבי - אך במהרה התחלפה ההתרגשות בדאגה. "זה קרה פעם? פעמיים? יפה. ישלחו עובדת סוציאלית, היא תבדוק את הבית ותזהיר את אבא שלך". - "מ', ל-א! אני דואגת לשמור ממנו מרחק, ואחותי בכלל לא בבית!" - "וכשהיא תהיה? את יודעת שאת לא יכולה לאפשר את זה. לאחותך יש פה גדול, והיא תפתח אותו, וזה יגיע מפה לאוזן עד יועצת הביה"ס, ואז יהיה לך עסק עם חוקרת נוער! את מבינה את זה כבר?!", היא התעקשה. התרגזתי. "מה אכפת לכם בכלל? ומי אתם בכלל שיש לכם את הזכות להתערב לי בחיים אם אתם בכלל לא אוהבים אותי?!". כמובן שביקשתי לשמוע מ-מ' "אנחנו כן אוהבים אותך", אבל לא כך היה.

- "למה את חושבת שאנחנו לא אוהבים אותך?" הקשתה עליי מ'.

- "כי אף אחד לא אוהב אותי!"

- "למה את חושבת ככה?"

- "כי זה נכון! א' לא אוהב אותי!" ניסיתי למשוך אותה באף אל התשובה שקיוויתי לקבל.

- "למה? א'-ב'-ג', למה?"

- "את רואה? את מודה! את לא יכולה להגיד שהוא אוהב אותי!". השתגעתי. "למה אתם עושים את זה אם אתם לא אוהבים אותי?!" צעקתי. המצב לא השתפר.

- "מה זה משנה? גם אם היינו יודעים שזה קורה אצל השכן היינו מדווחים, אז זה על אף פי כמה וכמה כשמדובר במישהו שאנחנו מכירים".

נפגעתי. "מכירים" - לא "אוהבים".

מ' תלתה את האשמה באמא, על שלא עשתה דבר בכדי להגן עליי ולמנוע את העניין. היא הביעה כבר קודם לכן את התמיהה שלה מדוע אמא בכלל נשארת עם אבא כשהוא מתעלל מינית בבת שלה, סוחט ממנה כספים ועוד נותן אותם לגרושתו. אמא, אגב, סיפקה לכך מענה מאוחר יותר: היא אינה אוהבת את אבא. כבר לא. ומדוע היא נשארת איתו? "כי הוא טוב אליי, ואני מאמינה שהוא אוהב אותי, למרות שכבר אין אמון במערכת היחסים שלנו, והוא משקר ומשקר ומשקר. אבל איך אמצא מישהו בגילי שיאהב אותי?" - אמרה לי בעצבות. נקרעתי בין אמא ל-מ', שגם סיפרה לי כי תקפה את אמא בטלפון כאשר זו האחרונה הכחישה שדבר קרה, כי אבא הכחיש. "מה רצית, שהוא יודה?" אמרה לי מ' שאמרה לאמא. לא יכולתי יותר. הרגשתי שכולם מותחים אותי מכל הכיוונים, והתמוטטתי.

כשיצאתי, נסערת, התחננתי בפני מ' שתסביר ל-א' בשמי למה הייתי מדוכאת. לא יכולתי לסבול את המחשבה שאאבד אותו. יצאתי בוכה, ממוטטת לגמרי. לא יכולתי אפילו להביט באמא ולשתף אותה בדבריה של מ'. כבר במכונית חטפתי התכווצויות ובחילות לאחר שלא אכלתי, שתיתי או ישנתי במשך יומיים. כשהגענו הביתה, הקאתי את נשמתי תוך כדי בכי היסטרי. התחלתי לצעוק "הצילו" בהיחבא. אמא נבהלה ממני, ודרשה לשמוע מה קרה. צעקתי עליה שתעזוב אותי. היא יצאה באומרה שאשאר לבד כל חיי, נתנה לי פת לחם, דרשה שאוכל ובעודה טורקת את הדלת צעקה לי: "גמרנו עם הפסיכולוג". השתגעתי, ותוך כדי בכי התחלתי לחשוב על איך אגנוב כסף לטיפול הבא. כעבור כמה דקות אמא שבה לחדר, והגישה לי כדור הרגעה. "עכשיו את מנסה למסטל אותי?!" תקפתי. "לא. זה יעזור לך". היא אמרה, ובהשתכנעי היא חיבקה אותי. "מה זה, טכניקה חדשה? למי טילפנת?" הטחתי בה בחוסר אמון. היא המשיכה לחבק אותי. סיפרתי לה אודות היומיים האחרונים.

אחה"צ צילצלתי ל-א' לבקש את סליחתו והזדמנות נוספת. הוא לא היה בבית, אבל מ' ענתה לי, סיפרה שהסבירה לו ושהוא הבין. אני מקווה שהוא לא כועס עליי. היא שאלה אם אני בסדר, ואם דיברתי עם אמא.

אם א' יעשה דבר בנידון או לא, אני מתרגשת מעצם העובדה שהוא דואג לי ומבקש להגן עליי. ואני מתגעגעת אליו...כבר."

נכתב במקור ב - 17.10.1997, כשאני בת 14.

מאז חלפו 12 שנים, ולא ראיתי את אחי עוד. גם לא שמעתי ממנו. הילדה הגבולית והפגועה בת ה-14 הבריחה אותו.