בספרה "נערה בהפרעה" כותבת סוזנה קייסן:

"לעיתים קרובות משפחה שלמה מטורפת, אבל מאחר שלא יתכן שמשפחה שלמה תיכנס לבית החולים, אדם אחד מסומן כמטורף ונכנס פנימה."

זו אני. המסומנת. מסומנת מתוך משפחה שבה לטירוף אין די.

בעודי מסתובבת בבית עם המצלמה, תפסה עדשתי מוקדם יותר חלק ממכתבה האחרון של מיכל, חברתה של אמי (שבאופן אירוני, עונה לשמי הפרטי) אשר הוצג לראווה ליד צג המחשב. תפסתי בו את המילה "מיקי", וסקרנותי בערה בי. ניגשתי שוב אל עמדת המחשב בכדי לקרוא מה כתבה מיכל. והריי הדברים:

"טוב, [אחותי] בחורה אינטיליגנטית ומוכשרת. היא תמצא עבודה בקרוב, אני בטוחה.

אני שמחה שהורדת את מיקי מטלי - האם [שמו של אבי] מודע לנושא??? והאם את חושבת שכדאי לכנס מצב חירום בבית?"

זוהי אחותי הנעלה - ה"מוכשרת והאינטיליגנטית", כפי שהיא מוצגת על ידי אמי בפני חבריה. אחותי העצמאית, אחותי הפרקטית, עם הראש היציב על הכתפיים. ואני? המטורפת. "הורידה אותי מטלי (המטפלת)"? - הא! הרי אני זו שבחרתי לצמצם את תכיפות הפגישות בינינו פשוט מפני שאיני רוצה להעמיס כלכלית על אמי! והיא עוד מתגאה על כך שהצליחה (והיא מנסה - כפי שניסתה להפריד אינספור פעמים ביני ובין דובדבניל כאשר היא מלכלכת עליה ומוחקת במחי יד את כל הדברים הנפלאים שאי פעם עשתה למעני זו האחרונה) "להפריד" ביני ובין טלי! האישה החולנית הזו מוכרת ל"חברותיה", כביכול, הצגה. הדרך בה היא בוחרת לראות את הדברים. "האם [שמו של אבי] מודע לנושא?" - האם מיכל, הוד רוממותה, בכלל מודעת לעובדה שאבי אינו אלא פסל בביתנו? שהוא בקושי זוכר את שמות בנותיו ובניו? אני בטוחה שאת החלק הפעוט בחשיבותו במהלך הצגת חיינו שבו אבי אונס אותי במשך שנים אמי היטיבה להשמיט - בטעות, כמובן. או אולי גם את החלק שבו סילקה אותו מחדר השינה שלה והפכה אותו לכלב בודד בסלון.

האם אבי מודע לנושא? לא, מיכל יקרה, הוא אינו מודע לכך שאף יש לו בת - למעט רגעים בהם תחשוף היא בפניו את איבר מינה ותניח לו לעולל לה את שעולל במשך שנים.

ואני? זו אשר בגללה יש לכנס "מצב חירום" בבית. אני החולה, המטורפת. אני.

לא.

זו אני המשקפת את הטירוף שלכם, אמא, אבא ואחות יקרים. זו אני המייצגת את השפוי והאמיתי בבית, זו אשר תסרב לשבת מחר לשולחן הסדר עם אב אנס, אחות אשר מחקה את אחותה טוטאלית (ולהפך) והוציאה אותה מחייה שכן לא תאמו לה דרכייה ומעשייה לסדר חייה שלה. אחות אשר התכחשה מעולם ומתמיד לי ועודה מתכחשת. עימם אשב לשולחן הסדר? בשום פנים ואופן לא. מחר, ליל הסדר, אדאג להישאר בחדרי או לברוח אל בית חברה. לא נאה לי הצביעות כאן, המשחק המכוער והאינפנטילי הזה. הכול כאן שבור, מנופץ - אך מלוטש למהדרין כלפיי חוץ, למתבוננים בו. לא אתן יד לפארסה המטורפת הזו. לא עכשיו, ולא לעולם. 

ואמא - היא יכולה לספר למיכל היקרה שלה שישבנו ארבעתנו וקידשנו על היין, ששרנו יחדיו את ארבעת הקושיות ומה נשתנה. שתצייר לה עולם של ברק ותכלת. שתצייר. לי לא נותר אלא לרחם על האישה האומללה שבטיפשותה הביאה ילדים לעולם.