אצל טלי, הסכרים נפרצו. בכיתי עד בלי די.

בסדרה (המופלאה, ואשר אותה לא אדע לשבח דיו) "עמוק באדמה", מגלם השחקן ג'יימס קרומוול את דמותו של ג'ורג' הנישא לרות' - אם משפחת פישר. בעת עיצומו של משבר פסיכוטי בו הוא לוקה ולאחר שחלם חלומות בעתה בהם מתפרצים להם אסונות וחזיונות אפוקליפטיים, מתמקם לו ג'ורג' במקלט הביתי של משפחת פישר. ג'ורג' מציג לרות' לראווה את עשרות בקבוקיי המים הענקיים שרכש, את פנסי הענק ואת שלל הציוד שרכש ליום שבו יאלצו בני הבית להסתתר מפני מלחמת עולם גרעינית. "I built us a bomb shelter", אומר ג'ורג' לרות'. "Come on, George, let's go back to the house", מפצירה בו רות' המבולבלת. "I can't, Ruth", עונה לה ג'ורג' - "This is where I live now".

בימים האחרונים, אני מרגישה קצת כמו ג'ורג'. מבקשת לחפור לעצמי מקלט בו אוכל להסתתר מפני זוועות העולם. המחשבה על יציאה מן הבית מעוררת בי חלחלה. האגרופוביה והחרדה החברתית נותנים בי את אותותייהם. אני יודעת שעבדתי בעבר. אני יודעת. אני יודעת גם שבכל עת שבה שהיתי מחוץ לבית, ליוותה אותי רמה מסויימת של חרדה - החל מתחושת חרדה וכלה בהתקף חרדה מלא. אני חושבת על הביטחון (כמה אירוני, אני יודעת) שמעניק לי הבית. שמעניק לי חדרי. שמעניקה לי מיטתי בה אני מצליחה להסתתר מפני האימה.

אינני יודעת כיצד אצליח לצאת לעבוד. כיצד אצליח להביא את עצמי לכדי יציאה מהבית - אותו בית בו אני אט אט הולכת ומאבדת את שפיותי. אני רוצה להתחבא, להסתתר, להתכרבל אל תוך כדור קטן ובלתי נראה. לא להיות קיימת.

אני רוצה Bomb Shelter. אני רוצה Bomb Shelter. עכשיו.