אני מפחדת ממראה השמיים הכחולים הגבוהים. אני מפחדת ממדרכות. אני מפחדת מתחושת הרוח הנושפת ומלטפת את עורי החשוף. אני מפחדת מהתחושה שמלווה אותי כאשר אני מסירה את האוזניות, וחוזרת להתחבר ולהאזין לעולם שבחוץ. אני מפחדת מפרסומות למכוניות הנעות בשטח הפתוח. אני מפחדת ממראה הידיים כאשר הן אינן מתחת לפוך המחמם. אני מפחדת מכתובית המציגה שני מתחרים ב"מירוץ למיליון" כ - "שותפים עסקיים", כי עסק הוא עבודה, ועבודה היא בחוץ. ועבודה היא ההפך המנוגד לבית. אני מפחדת מ - "המירוץ למיליון" פשוט מפני שבפעם הראשונה שצפיתי בו חוויתי התקף חרדה. אני יודעת שאפחד לצפות בתכנית שבעתיים בשבת הקרובה, כשאדע שלמחרת עליי לצאת למספרה ולעשות ציפורניים ופן, ולאחר מכן לחפש עבודה. אני מפחדת לצאת מחר לטלי, ומפחדת מהכורסא הלבנה הקטנה שאינה מצליחה להכיל אותי דיו. אני מפחדת מעצים ירוקים, ואני מפחדת שהתריס הסגור שבחדר ייפתח. אני מפחדת מסרטן, ובמיוחד מסרטן ריאות. אני מפחדת מקולות הצחקוקים שבוקעים מגרונה של אחותי הקטנה מדברת בטלפון, ואני מפחדת מקול צעידותיה בבית. אני מפחדת מלהיכנס למקלחת ומלעמוד שם עירומה. אני מפחדת מהחלונות השקופים שבמכוניתי, מבעד להם נשקפת העיר הגדולה. אני מפחדת מהרגע בו אני מכניסה את רגליי אל המכנס האפור איתו אני תמיד הולכת לטלי. אני מפחדת מקריאה מבלוגים אחרים - כי גם בהם יש חיים. אני מפחדת מעצמי, מאנשים סביבי, מהאוויר, מהעולם, מהחיים.

אני במצב נפשי קטטוני. משותקת מפחד. אין שום היגיון בפוסט הזה. אין שום היגיון בפחד, אני יודעת. ובכל זאת, הוא שולט בי. הוא השתלט על כל סנטימטר בגופי, ועל כל מילימטר מנשמתי. והוא מנצח. בגדול.