אני לא קלה. הבלוג הזה לא קל. לא קל לכתיבה - ובוודאי שלא לקריאה. ובכל זאת, ועל כך אני שמחה - כניסות יש, והרבה. תגובות? קצת פחות. ישבתי היום לשיחה עם טלי אודות הבלוג. דיברנו על פוסט תמונות העירום שלי. מדוע בחרתי - ועוד אני, מכולם, אני שגופה חולל לא פעם ולא פעמיים - להציג את גופי העירום, מעורטלת, חשופה לחלוטין? לא ידעתי לומר לטלי מדוע כאשר שאלה אותי. למען האמת - לא הקדשתי לאותו הפוסט יותר מדי חשיבות. לא חשבתי שהוא בוטה יותר מאשר כל פוסט אחר שלי - אבל אני מבינה שלאחר אין הדברים נראים כך. אני זוכרת תחושת גאווה. גאווה על שבחרתי להיחשף, וגאווה באומנות הייחודית שלי - טובה או לא - זה כבר לשיקולכם האישי. היום, כשדיברנו עליו, על הפוסט ההוא, טלי ואני, עלה נושא המצוקה שהוא משדר. הבנתי, ביחד עם טלי, שתמונות העירום שלי מגיעות לשדר מצוקה כבדה מכדי לתאר במילים. יותר משרציתי להראות את גופי - ביקשתי שיגיעו ויכסו אותי. שיעטפו אותי בחזרה אל תוך מקום שמור ומובטח, מגן ומגונן.

והמצוקה שלי אכן גדולה מאשר אוכל לתארה במילים. ולאור התגובות המעטות שהניבו הפוסטים האחרונים - אני מבינה גם שלא קל להתמודד איתה, לעכל אותה. אני מבינה שבקוראם אותי, הם נשארים עם הלסת שמוטה, חסרי מילים, ויתרה מזאת - חסרי יכולת לקבל עלייהם את כובד המשקל שאני מבקשת לחלוק בכותבי אותה, או בהציגי אותה לעולם. המצוקה שלי.

אני קוראת בבלוגים אחרים, והתחושה שאני מקבלת היא שלאיש מאיתנו לא קל. כל אחד נושא עימו את מצוקתו שלו - כבדה ככל שתהא. כבדה יותר, כבדה פחות. ובכל זאת - רבים מטיבים להלחין את מצוקתם, ליצוק אותה אל תוך תבנית הקלה יותר לעיכול. קשיי היומיום, חוסר ביטחון עצמי, בדידות וכיוצא באלו - דברים אשר עימם כל אחד מעימנו, בסופו של יום, עליו להתמודד עימם ברמה זו או אחרת - מקבלים ביטוי דרמטי הרבה פחות משלי - אני, אשר שופכת את מעיי המנוקבים על הפלטפורמה אשר ניתנה לי ואשר יצרתי לעצמי, ואשר אותה אני דואגת לטפח כבר שלוש שנים. אני מהרהרת ביני לבין עצמי - היכן עובר הקו הדק שמשני צדדיו מצויים הקבלה וחוסר-הקבלה? שמצדו האחד האפשרות להגיב, לעודד, להשמיע דיעות ולשתף בחוויות - ואילו מצדו האחר השתיקה? אני יודעת שעברתי אותו מזמן, את הקו הזה. ועדיין - יש שבוחרים להישאר ולקרוא, ויש שבוחרים לברוח. לעצום עיניים. אני מעריכה כל אחד ואחת אשר בוחרים לקרוא בבלוג שלי, אבל כן, בזאת אודה - אני מאוכזבת קמעה מחוסר ההיענות למצוקה אותה שידרתי לאחרונה בבלוג. אני יודעת - המילים זרמו כמו טיפות-טיפות בנהר שוצף. קשה היה לעקוב, להבין, לתפוס. ואולי התגובה הנורמלית היא היאלמות והיעלמות, אני לא יודעת. לצערי - כנראה שכן. אני מנסה להבין, לקבל בעצמי את העובדה שלאחרים קשה מספיק דיו גם כך (בין אם יודו בזאת או לא) - והם אינם מסוגלים לאחוז בכאב אשר אותו אני מניחה על כתפייהם העמוסות.

כתבה לי כאן מישהי, כבר לא זכור לי מי (אני מתנצלת) - "נראה היה שטוב היה לך יותר כשעבדת". בין אם ארצה להודות בכך ובין אם לאו - הרבה אמת יש באבחנה הזו. כאשר יש לי תעסוקה, אני שקועה ושוקעת הרבה פחות בתוך עולמי הפנימי, שורץ הרוחות והשדים, ומתפנה לדבר גם על דברים אשר אלייהם הקורא הממוצע ימצא זאת קל יותר להתחבר. אני זוכרת שבימות העבודה האחרונה בה עבדתי, קיבלתי מענה נרחב הרבה יותר לקריאותיי אל העולם ואל הבלוגוספירה. אני בטוחה ובוטחת כי ברגע שאמצא עבודה - יתחלפו שוב התכנים, ואהיה שוב "קלה" יותר לקריאה, בהיעדר מילה אחרת שתתאר.

אני לא מבטיחה הבטחות - בוודאי לא כאלה שאני יודעת שיהיה בכוחי לקיים. איני יודעת מתי אמצא עבודה חדשה, ומתי ישוב הבלוג למתכונת קלילה מעט יותר. איני יודעת אם דווקא מציאת עבודה תביא אותי לידי חזרה ל - "ימיי שגרה". ימים יגידו, אני מניחה.

ובינתיים, כן, אני מודה - אני מאוכזבת. מאוכזבת מכך שמצוקותיי וקול צעקתי לא השמיעו הד, ולא קיבלו מענה למעט תגובות מספר. אני מאוכזבת מכך שחיי הם קשים וכבדים מדי בעבור אנשים, ושקשה לקבלם בזרועות פתוחות. אני מאוכזבת מעצמי שלא ידעתי לספר אחרת, ואני מאוכזבת מכך שמעטים ידעו לזהות ולהושיט כתף.

אני מאוכזבת, ואני מודה. ובעיקר עצוב לי.