אמא מספרת על ילדות יפה בפראג של שנות החמישים המוקדמות. ילדה יחידה קטנה ומטופחת, שמלות מלמלה, עוגות ביסקוויטים של סבתא, גינות ירק ופרי. עצים ביניהם היו משחקים הקטנים בין חצרות הבתים. בתי האורווה והאסם אשר בהם התחבאו בכל פעם שגנבו דובדבנים מבית השכן, ועל פניהם חיוך מתוק של שובבות אירופאית תמימה. אינסוף היערות בהם שיחקו והשתעשעו, וגם על בית הקיט שעל שפת האגם אליו נסעו כל קיץ. סבתא הייתה משתזפת בביקיני צמוד, וסבא - סבא היה סבא. שקט ושותק, מסובב פנות נשים מאחוריו. גם אחרי המלחמה האיומה ההיא, היה היפה שבגברים.

הוא היה רופא במקצועו, רופא אף אוזן וגרון. טרם עלו לארץ זוג ניצולי השואה עם בתם היחידה, אמי, אז כבר השתקע סבא בעבודתו בבית החולים בילינסון. הגרמנים ידעו לנצל היטב את כשרונו, ובאושוויץ נאלץ להתלוות לעבודת השטנה של ד"ר יוזף מנגלה. על אותם הימים מעולם לא דיבר. מעולם לא פצה את פיו לדבר על אותם שנים במחיצת מלאך המוות. את סבתא כבר הכיר - שנייהם נתוודעו זה לזה קודם לכן, עוד במחנה הריכוז טרזיאנשטאט שבצ'כוסלובקיה - בו אבקר לימים עם אמי, אחותי וחבר ילדות קרוב של אמא שאת שנותיו הראשונות העביר במחסן דל באור, במסתור מפני הנאצים ביחד עם אמו היהודייה. סבתא הצטופפה עם רבים אחרים בבלוק A, דרגש מספר 19. היא נפרדה מבעלה הראשון אשר נשלח למחנות העבודה, שם נספה. אותו לא תראה שוב לעולם. סבא עזב אהובה גויה, גויה אשר לימים תגלה אמי אשר ילדה את בתו הבכורה, עימה מעולם לא נפגש. שם הכירו, במחנה הריכוז וההשמדה. ביחד הועברו בקרונות המצחינים לאושוויץ, שם עבד סבא לצידו של מנגלה, ובו אספה סבתא את שלדיי המתים אל תוך עגלות, גררה אותן יום אחר יום אל הבורות הגדולים בהם נערמו הגופות. על כך תמיד סיפרה לאמא. סבתא הייתה מספרת על הבעל שנרצח, על ההורים, האחות והאחיינים הקטנים - פטר וורה - שנשלחו כולם אל תאיי הגזים. את פנייהם עוד דמיינה ערב ערב טרם לכתה לישון, כך הייתה מספרת לאמא. את פניה הרכים של אחותה, ואת פנייהם של שני הילדים הקטנים, לאף אחד מן השניים לא מלאו עשר שנים. סבתא הייתה מספרת, וסבא היה שותק, מסתגר עם חלומות הבעתה והתקפיי הדיכאון הקטטוניים, בשלו. בדממתו שלו. הוא ראה את המראות, שמע את הקולות, הריח את הריחות. וגם הוא, כמו סבתא, הכיר את העשן המיתמר מעל לביתני המשרפות. שניהם נדרו אז נדר, ולא מתוך אהבה - אם ינצלו שנייהם, יעלו יחדיו ארצה יום אחד, וינשאו.

סבתא שבה לעיר הולדתה, אך לא מצאה איש מקרוביה. המשפחה כולה עלתה השמיימה עם אותו עשן שחור. סבא העביר חודשים כשגופו שלד והחלים ממחלת הטיפוס בה חלה. היא חיכתה לו.

אמא הייתה ילדה קטנה ואהובה. בתה הקטנה של אמא, חלומו של סבא. מכל טוב קיבלה בביתם עתיר הנברשות הנוצצות, כלי הזהב והכסף. כל הרכוש אשר לימים נגנב על ידי קרוב משפחה שעודי נוטרת לו טינה שכן הותיר את הזוג הצעיר ובתם ללא דבר מלבד הבגדים שעל גופם עת עלייתם ארצה. עוד שם, בפראג הרחוקה ומחוזותייה, ידעה אמא ילדות יפה. ילדות יפה של פעם. פעם - הרבה לפני דור המחשבים, האיי-פון והפלייסטיישן. או אז, כאשר שיחקו הילדים הקטנים בבובות אשר את בגדייהן סרגו במו ידייהם הקטנות לשם השעשוע והעניין, כאשר שיחקו בחוץ תופסת ומחבואים, כאשר התרחצו באגמים המרהיבים של מחוזות צ'כוסלובקיה וקטפו פירות וירקות מהעצים והשיחים המוריקים, אפילו בלי לשטוף. לא ידעו מחלות, עוני, צרות ומחסור. התמימות בהתגלמותה בהקה בעינייהם הנוצצות של הילדים. אף אחד לא דיבר אז על סרטן, על אנטיביוטיקה או חיסונים, אף אחד לא חשב על בילויי ליל שישי או הסיגריה שאחרי. נגיעה קלה בידו של ילד הייתה מרטיטה את הבנות הקטנות, ונחשבה לשיא הרומנטיקה. אז לא שמעו בחדשות על גילוי עריות, על בזיזת קשישים או על כנופיות רחוב מזויינות. על הברחות נשק, על איום האטום האיראני או על תרסיס מדמיע. ילדותה של אמא וחברותיה הייתה נקייה מכל רבב, זכה וטהורה כטיפת גשם בימים שבהם לא נידונה עוד הרדיואקטיביות. הן שיחקו עם חיות החווה, חלמו על שחייה ומשחקי טניס, על סקי בהרים המושלגים בחורף הקר ועל ארוחות שבת חגיגיות. היא לא ידעה אז, אמא, על הזוועות שהסתתרו מאחורי הוילון הקודר במבטם של סבא וסבתא. שנייהם דאגו להעניק לילדתם הקטנה את ילדות חלומותיה, בעודם מנסים להניח לשדיי העבר לרבוץ במקומם.

בדיעבד, במבט לאחור, אמא זוכרת גם את אותם השדים, שהבליחו בן רגע בעיצומה של תקופה קסומה. היא זוכרת את הריבים בין סבא לסבתא, את הבכי של סבתא. היא זוכרת את סבא הקורע מעליו את בתו הקטנה הנתלית במכנסיו ומבקשת שלא יעזוב אותה. היא זוכרת אותו מתרחק והופך קטן וקטן יותר בתוך הנוף המושלג, ואת ריצתה אחריו כאשר היא קוראת לו לחזור על עקבותיו ולשוב אליה, אל חיקה. היא זוכרת את השבועות בו לא החליף עימה מילה ולא מבט לאחר שסרבה ללכת לישון בזמן. היא זוכרת את הלילות בו נעל עצמו בחדר העבודה והתייחד עם זכר ולסטה, אהובתו הגויה משכבר הימים. היא גם זוכרת את התקפיי הצחוק שרדפו ואת הבלבול שאפף את דמותו המסתורית, עוד לפני שאובחן כמאני-דפרסיבי. המלחמה נסתיימה, אך הותירה חותם על גופם ועל נשמתם. החיים היפים שהשתדלו להעניק לילדתם הקטנה בעלת שתיי הצמות נדפו ריח של ריקבון אותו ביקשו להסתיר. הילדה שבה לא ידעה, אך אמא המתבגרת החלה לומדת על עברם של הורייה עם חלוף השנים.

הם עלו ארצה ב-64', כאמור - חסרי כל. כל רכושם נלקח על ידי הרשויות הסלביות ועל ידי קרוב משפחה נוסף אשר אצר את הרכוש לידיו. אמא, אז בת 17, כבר נתפכחה מתמימותה. במקביל ללימודיה בבית הספר למלונאות, מצאה עבודה בטבריה, ומשם, עובדת יומם וליל, שלחה כסף להוריה על מנת לכלכלם. לא היה די במשכורתו של סבא כרופא. מה גם שבריאותו החלה מתדרדרת, ולימים כבר לא יכל לעבוד. במשך שנים בילתה הרחק מהוריה, מבודדת מחברים, מתגעגעת הביתה וסובלת מהטרדות והצקות של הגברים הממונים עליה. חרדה ומדוכאת, היא לא אמרה מילה לאמה, לסבתא. היא לא רצתה שסבתא תדע שקר, שבודד, שעצוב, שקודר. היא שלחה מכתבים נוטפיי אופטימיות בדויה, שמא תעמיס עוד על אמה הלאה. גם כשחזרה הביתה ופגשה את אבי - גם אז לא סיפרה לאיש על הייאוש אשר פיעם בנבכיי נשמתה, על הפחדים ועל הדיכאון הכבד ממנו סבלה.

בבית, דירתם הקטנה של השלושה, לא היה קל. סבתא החלה מאבדת את ראייתה, וסבא התבצר לו עוד אל תוך נבכי נשמתו חסרת המנוח. לא פעם הפרידה בינם אמא פיזית כאשר התקוטטו ביניהם. עם היוולדי, נאלצה להמשיך ולעזור לסבתא שכבר לא ראתה כמעט בכלל. היא זוכרת, אמא, את הפעם שבה טיגנה סבתא שניצל לסבא. בדרך לשולחן שבפאתי הסלון נשפך מעט שמן, וסבתא התחלקה ונפלה. היא החלה פורצת בבכי, ואילו סבא נשאר ישוב על מושבו והורה לה לקום. אמא הייתה זו אשר הרימה אותה, ניגבה את דמעותייה והרגיעה אותה. כמו תמיד.

בהיותי בת ארבע, כבר שנה גרה בדירה חדשה עם אמא ואבא שבקושי ביקר בבית, הוציאה אמא את סבתא, שכבר לא ראתה, לטיול. על מדרגות ביתם היא נפלה, בזרועותייה, ונפחה את נשמתה. דום לב. בת 74 בלבד הייתה במותה. היום, אומרת אמא בצער ודמעותייה ניגרות, אלמלא המלחמה הארורה ההיא - עוד יכלה להיות בחיים.

סבא נפטר שבע שנים אחרייה. במהלך שנותיו האחרונות לא דיבר כמעט בכלל. הדממה המוחלטת הפכה לחברתו הקרובה, ושדיו יצאו כולם מרבצם. הוא נהג להתעלל באמא. להעמיד פנים שהוא מת כשהגיעה לבקר, לצוות עליה להיות בבית בשעות ובזמנים מסויימים. בשעה שלא עמדה בלוח זמניו - ידעה כי ניידת שח"ל תחכה לה בפתח ביתו בשובה מסיור הקניות או בהחזירה את אחותי הקטנה מהגן. קרא לה אינספור פעמים כאשר בנותייה לבד עימה בבית ודרש שתתייצב בדירתו, בה תמיד הוצבה מטפלת צמודה ששכרה בעבורו אמא. לו העזה לסרב, אמר לה בשלווה מצמררת ש - "בסדר גמור, לא אפריע לך. אמות לי בשקט". היא קפצה. היה זה דווקא כשלא קרא לה כשהרגישה שהסוף קרב. ובאותו הערב בו מיהרה אל דירתו, אז מסר את נשמתו לבורא עולם.

היה זה היטלר אשר הפגיש את סבי וסבתי. היה זה הוא אשר גם גזר על שנייהם חיי נפש מעורערים אשר הועברו אל בתם, ומשם אליי ואל אחותי. אני תמיד אומרת - אותי? אותי הרג היטלר.