הבוקר קיבלתי אי-מייל מדובדבניל. לאחר התכתבויות תכופות וחמות שארכו כחודש, מאז יום הולדתה בה נמס מעט הקרח שבינינו, סרבה זו האחרונה בעדינות להצעתי שנעבור לדבר שוב בטלפון. לא כרגע, היא אומרת. היא צריכה עוד זמן. וזו לא את, היא אומרת.

לא אני? בוודאי שזו אני. ואני שבה ומהרהרת לעצמי, פגועה - האם אני באמת אדם רע כל כך? אדם שאין באפשרות האחר לקבלו, להבינו, להכילו? מה מעוות ומסולף בי כל כך, כבנאדם, שגם האדם הסבלני והסובלני ביותר אינו יכול לשאת? מדוע אני קשה כל כך לאלו הסובבים אותי? ואותה המחשבה על אובדן ונטישה אופפת אותי. כמה עוד אנשים אאלץ לאבד? האם אני בכלל יצור המסוגל לקיים מערכת יחסים נורמטיבית עם בן אנוש אחר?

במקביל, קיבלתי שיחת טלפון ראשונה מעובדת בחברת השמה - אחרי יומיים של חיפושים - ולא מייגעים מדי, עליי להודות. ב - 99% מהמקרים, דרושה מזכירה בעלת "ידע בתוכנות האופיס" - ואילו אני ואקסל מסתדרים יחדיו קצת כמו דרדסבא וגרגמל, כך שהעדפתי לוותר חיש-קל על כל הצעה הכוללת בה את המילה "אופיס". חבל שאין מסנן מיוחד באתרי הדרושים שמוציא את המילה "אקסל" ומשאיר אך ורק את שאר המשרות המוצעות...בכלל, משרת החלומות שלי הייתה עונה לתיאור בסגנון כזה: "דרושה מזכירה ייגעה ועצלנית לחמש שעות בהייה ביום. דרישות: ראש קטן, ונכונות להעביר שיחות לבוס ולהכין לו קפה שחור עם אחד סוכרזית".

מחר, בראיון בחברת ההשמה (ואני לא מבינה למה לעזאזל צריך לגשת לחברת ההשמה. אי אפשר לעשות את זה בטלפון?!), אני מתכוונת להודיע בראש-חוצות על מערכת היחסים (אם כבר דיברנו על מערכות יחסים...) הקלוקלה שביני לבין האקסל הסורר, ולבקש משהו קל. קל. לא עוד חברת היי-טק אליטיסטית שבה המחווה החברותית ביותר שתקבל היא המהום מנומנם, ולא עוד קריעת-תחת בשכנוע אנשים בפינלנד להעניק לך את מספר כרטיס האשראי שלהם.

משהו קל. אני על הרים כבר סיימתי לטפס.

שמע ישראל...

עדכון - וגם את זה מצאתי (בנוסף על משרת מנקה הרחובות):

חכו לי, אני רצה!