התעוררתי עכשיו מאחד החלומות המופלאים ביותר שהיו לי, אחד מאלו שאני בטוחה שילווה אותי עוד במהלך היום. חלמתי שעברנו לדירה חדשה. ענקית. אבא סידר את המעבר. לעיתים אני חולמת שאני עוברת לבתים חדשים - אבל הם בדרך כלל אפלים וחשוכים, מפחידים. הבית הזה היה שונה. הוא היה יפהפה. בחרנו לעצמנו במהרה את החדרים שלנו, אני ואחותי. היא בחרה את החדר בקצה המסדרון, ואני את החדר מצד שמאלו של המסדרון, קצת ליד. מימין היה חדר מיוחד לכביסה (אני חושבת), והתחלתי מסדרת בו את הפסלונים הקטנים בצורת פיות ואת הנירות הריחניים האדומים בצורת ורדים על ארון המדפים שבצמוד לקיר. הכול הריח ניחוח טרי של עץ כהה. שוטטנו, אני ואחותי, בין חדרי הבית הענקי. הכול היה יפה כל כך - מעט לא מאורגן, אבל כבר תיכננתי איך אני מסדרת את הבית לפי טעמי, את הרהיטים, את חפצי הנוי. הכול היה שם - כל מה שאי פעם חלמתי עליו. חלונות שקופים עטפו את הבית, ונפתחו עם כל משב קליל של הרוח. חלונות אינספור. בעוד אני מסדרת ומתכננת, אבא הביט בי מאושר, חיוך מלא סיפוק על פניו. "נו? את אוהבת את הבית החדש?" שאל, ואני הנהנתי בחיוב והמשכתי לסדר. בשלב מסויים אני זוכרת שהגעתי לראות את החדר של אחותי, זה שבקצה המסדרון. הופתעתי לגלות שהוא גדול פי ארבעה מהחדר שלי. הייתה בו מיטה אחת גדולה צמודה לתקרה, ומדרגות מובילות אליה. הייתה שם ספה סגולה מהודרת ועוד ספה חומה מעור ששיוו לחדר מראה של סלון. היו שם עוד שלוש מיטות זוגיות - ארבע בסך הכול, ויכולת לנוע בין חלקיי החדר. היו שם גם דלתות צרפתיות מעוצבות עם וילונות אפורים חצי-שקופים, וכשפתחת אותן יכולת לצאת אל תוך שביל שהוביל בין מדשאות רעננות. כשאחותי הראתה לי שיש לה גם חדר ארונות גדול, התחננתי בפניה שנחליף חדרים. כמובן, היא סרבה.  אמרתי לה: נעשה אבן נייר ומספריים, שלוש פעמים. מי שתזכה - תקבל את החדר. היא הסכימה. אנ-דה-טה-רוּ-אה! - אחת אפס לטובתה. ושוב - אנ-דה-טה-רוּ-אה! שתינו הראינו נייר. אנ-דה-טה-רוּ-אה! שתיים אפס לטובתה. הבנתי שאני עומדת להפסיד, ואמרתי לה: "אם תתני לי את החדר, תוכלי לישון בו מתי שרק תרצי!" (הרי אחרי הכול, היו בו ארבע מיטות זוגיות!) היא הסכימה. התחבקנו ונפלנו מתגלגלות מצחוק, מאושרות, על אחת המיטות. היא נראתה קטנה. עוד עם שיער חום ארוך, כמו שהיה לה כשהייתה קטנה, ונדמה לי שהיא אפילו לבשה את הפיג'מה הישנה שהייתה פעם לשתינו - לבנה עם ציורי כלבים דלמטיים עליה.

 אני ואחותי, פיג'מות הדלמטיים

אני חושבת שאז פתחתי עיניים, והבנתי לראשונה שאני חולמת. אין בית חדש, מושלם. אין חיבוק ארוך ומתמשך עם אחותי. רציתי לעצום אותן בחזרה. לחזור אל תוך הבית החדש המושלם והנהדר שלי.

קמתי אל תוך סיוט. מחמת צנעת הפרט (לא שלי), אינני יכולה לפרט. אני רק יכולה לומר שאני חוששת חשש ממשי לחיי חָברה.

בנוסף, אמא התקשרה. היא במיון עם אחותי. יש לה אבצסט ברגל, וצריכים לנתח אותה. זה הניתוח הרביעי שלה (אחרי תוספתן, סינוסיטיס, וגידול בברך). אני לבד בבית, תוהה איך לעזאזל אני מתמודדת עם הכול.