מכל הימים בשנה, זהו היום שאני מחכה לו יותר מכל - יום הזיכרון. וזה אירוני, כי מבחינה אובייקטיבית - אני מתחברת יותר ליום השואה - שהרי כל משפחתי נספתה שם, במשרפות אושוויץ-בירקנאו. ואת מי איבדתי במלחמות ישראל? הקרובים ביותר שאני יכולה לחשוב עלייהם הם אמיר, בן-דודי, שהיה חייל בצבע קבע כשהתאבד ולכן נחשב חלל צה"ל, והמדריך מהקייטנה שנהרג בלבנון - אותו אני אפילו לא זוכרת. ובכל זאת, יום הזיכרון לחללי מערכות צה"ל ופעולות האיבה מקרב אותי יותר לסבל והמועקה היומיומיים יותר שלי. זה אגואיסטי מצדי, אני יודעת. לנצל כך יום שבו על כולנו לזכור את המתים - לחשוב אמנם עליהם, אבל גם לתעל את הכאב האישי אל תוך אותו נתיב דמעות. ואני, שלא בכיתי כהלכה חודשים, מצפה לפרץ הדמעות שיגיע עם עצם המחשבה על אובדן. הרי איבדתי אני רבים כל כך, רבים מלהזכיר את שמם. החל מאבי ואחָיי, ועד ר' ודובדבניל.

אני יודעת שזה יום משמעותי בשביל אבא, שנלחם בכל מלחמות ישראל (למעט מלחמת השחרור) ועוטה עליו עשרות עיטורי גבורה וכבוד. הוא היה שם אינספור פעמים, בשדות הקטל, הורג, והורג, והורג. פעם סיפר לאמא שפניי הנשים והילדים שרצח מלווים אותו בכל לילה ולילה. זהו אולי יום משמעותי גם לא', אחי הגדול, שאני יודעת ששירת בדרום לבנון. אולי גם הוא איבד חברים לנשק. אני מניחה שלא אדע לעולם.

בואו נודה - חתך אוכלוסייה גדול הרבה יותר כואב את יום הזיכרון. השואה היא משוא כאבה של הקהילה האשכנזית בעיקר. ואילו השכול - השכול מכה בכולם - באשכנז ובמזרח, בדתיים וחילוניים, בימניים ובשמאלנים. בכולם. אולי לכן אני מרגישה שיום הזיכרון כואב לי יותר. אבות, אחים, בנים. ובמובן מסויים - לא של מוות, אבל בהחלט של אובדן טוטאלי - איבדתי גם אני את אבי ואחי. ואולי לכן הכאב הוא קרוב יותר, בער יותר, שורף יותר. אבי הלום הקרב לעולם לא יהיה כשהיה, ואחי - הוא לעולם לא יהיה. ואני מודה - כאשר אני מאזינה לאחיות המבכות את אחייהן המתים ואת אבותייהם - אני מרגישה הזדהות. זוהי אולי חוצפה מצידי לומר - אבל כך אני מרגישה. אני יודעת שזה שונה - אני יודעת. אני מודעת לכך לחלוטין. אבל גם אני איבדתי. האם האובדן שלי לא שווה משהו?

מכל הימים בשנה, זהו היום שאני מחכה לו יותר מכל. השנה אולי יותר מקודמיו. יום השואה "אכזב" - פרץ הדמעות לא הגיע. אני מחכה לצונאמי הגדול ששואט בתוכי - שיצא כבר מתוכי, שיצא. כל הכאבים, כל האובדנים, כל הפחדים והאהבות שנגוזו - אני מחכה לבכות גם אותם. להספיד קשרים שנמחו מעל פני האדמה, להתגעגע לאלו שהיו ולא ישובו עוד, להתגעגע לאבא, לאחי, לכולם. להרגיש את האדמה שאני כה נצמדת אליה נשמטת תחת רגליי, להוציא את כל הרעל מתוכי. כן, זה אגואיסטי מצידי. כן, אני יודעת. אבל אם ישנו יום שבו מותר לכאוב, והכאב הוא לגיטימי ואפילו בגדר חובה מוסרית - האם איני יכולה לכאוב, ביחד עם הכאב הברור מאליו על הלוחמים שנפלו ועל האזרחים שנקטפו בטרם עת - גם את כאביי שלי? האם זה כל כך נורא ובלתי נתפס?

לזכרם...