בשבוע הבא, כאמור בפוסט מטה, אירוע משפחתי. החלטתי שלא לחכות עוד.

"אחותי...

אני לא ממש יודעת איך להתחיל את המכתב הזה ממני אלייך. אולי בלומר שאני אוהבת אותך. עדיין. תמיד. למרות הכעס, למרות הכול. את אחותי היחידה, נ', אין לי עוד אחות מלבדך, ואת חשובה לי – למרות שאני יודעת שאת חושבת אחרת.

כואב לי. כואב לי כשאני עוברת לידך ולא יכולה להגיד לך משהו, או לחבק. כואב לי לשמוע את קולך ולדעת שאני לא יכולה לדבר איתך, גם. לדבר על שטויות, על כל דבר שנרצה. להתלוצץ על דברים כפי שנהגנו לעשות פעם, להחליף רשמים על סדרות טלוויזיה – הדברים הפשוטים, היפים שבין אחיות. כואב לי כשאני רואה אותך ויודעת שאת מרוחקת. כואב לי גם כשאני יודעת שגם לך לא קל, שגם לך קשה, וכואב לי שאני לא יכולה להושיט יד לעזרה – ואני רוצה, כל כך רוצה.

אני יודעת שאולי לא תאמיני – אבל מעולם לא התכוונתי לפגוע בך.  אני יודעת שפגעתי. אני יודעת גם שנשארו לך טראומות. לו הייתי יכולה למחוק את זכרונות העבר ולשנות את מה שהיה וקרה – הייתי עושה כן. הייתי עושה הכול בכדי להקל עלייך, להקל על העומסים שנוצרו בקשר בינינו. עומסים שנגרמו בגללי, אני יודעת גם את זה. ואין לך מושג עד כמה אני מצטערת על כך. אין לך מושג על כמה אני מצטערת על מי שאני, ועל מה שאני. לו הייתי יכולה להיות מישהי אחרת - *כל* מישהי אחרת – הייתי עושה זאת. מישהי טובה יותר, קשה פחות. אני יודעת שלא היה קל איתי לאורך השנים. אני יודעת שאת בוודאי יודעת שלא קל לי גם עכשיו. אני יודעת שאת מפחדת ממני, ואני כל כך רוצה לומר לך – את לא צריכה. את לא צריכה לשאת את העול שאני נושאת עליי בעצמי. את לא צריכה לכאוב את הכאב שלי. זהו לא תפקידך. אני וגם את יודעות שכבר עשית מעל ומעבר – ואני מעריכה את מה שעשית יותר משאי פעם תדעי. אני לא רוצה "להפיל" עלייך את הצרות שלי – בשביל זה יש לי את טלי, ואת החברות הקרובות שלי. את כבר סבלת מספיק, ואני יודעת שיש לך את מנת הסבל היומיומית שלך. כל כך הייתי רוצה להקל עלייך, להיות שם בשבילך (כן, גם כשקשה גם לי. אני לא מאשימה אותך על שקשה לך להתמודד עם הסבל שלי – אבל אני מרגישה רוצה ומוכנה להתמודד עם הסבל שלך, ולהיות שם לצידך, איתך, לעזור במה שרק יכולה), כאחות. כל כך קשה לי עם המתיחות בין שתינו – אנחנו כל מה שיש האחת לשנייה. אנחנו שתיים, ואני יודעת, עמוק בפנים, שלמרות התסכול והכעסים – שגם את אוהבת אותי. הפגנת את אהבתך כלפיי ביום הניתוח שלי, ואני אסירת תודה לך על שהתגייסת כך למעני.

אני יודעת שהקשר בינינו לא קל, ואני יודעת שקשה לשים את המרירות בצד. אני יודעת שדברים כאלה לוקחים הרבה זמן, סבלנות, טיפוח והתמדה. אבל אני יודעת גם שאני מוכנה לעשות הכול בשביל שתחזרי להיות אחותי. לא – לא לשאת בקשיים שלי – אלא פשוט להיות אחותי. ולתת לי להיות שם עבורך ובשבילך כשאת צריכה אותי. עכשיו תורי להיות שם בשבילך. יותר מכל, הייתי רוצה שתשימי את מבטחך בי, שתדעי ותהיי שמורה ובטוחה שלעולם לא אעשה משהו שיפגע בך בכוונה. אני זוכרת לנו את השנים היפות שהיו בינינו, ומתגעגעת אליהן כל כך. אני יודעת שביחד – אנחנו יכולות לעשות את זה. אם רק תרצי להיות אחותי בחזרה – אם רק תתני לי לאהוב אותך כמו שרק אני יודעת, ואם רק תוכלי לאהוב אותי בחזרה. הייתי רוצה בזה יותר מכל. יותר מכל דבר אחר בעולם.

הייתי רוצה לדבר איתך. הייתי רוצה לתת לך הזדמנות להגיד לי דברים שאולי היית רוצה להגיד לי, קשים ככל שיהיו. אני מוכנה לשבת ולהקשיב, ולספוג. הייתי רוצה שנוכל להניח לעבר להיות העבר, ולפתוח דף נקי, חדש – התחלה חדשה עבור שתינו. בלי כעסים, בלי מרירות, בלי כאב. התחלה חדשה אמיתית, של ממש. הייתי רוצה להיות לך לאחות, לחברה. כמו שהיינו פעם – רק שהפעם לא תצטרכי לסחוב עלייך את עול הקשיים שלי. מגיע לך טוב מזה.

בשבוע הבא יש לנו אירוע משפחתי. בפעם הראשונה מזה שנים נשב ארבעתנו ביחד במכונית אחת, ונהיה ביחד באירוע עצמו. הייתי רוצה להתיישב לידך ללא פחד, ועם חיוך ועם היכולת לחבק אותך ולומר לך כמה יפה את נראית. הייתי רוצה שתעניקי לי את ההזדמנות הזו – להתחיל ולבנות, לאט לאט, בהתמדה וללא חשש – לא מצידך, לא מצידי – את החברות שלנו מחדש. אני יודעת שקל לומר מלעשות, אבל אני מאמינה בנו. אני מאמינה בי, ואני מאמינה בך. ואני מאמינה שלאף אחת מאיתנו לא מגיע היחס (או חוסר היחס) שאנחנו מקבלות האחת מהשנייה כיום. זה לא מגיע לנו. עברנו יותר מדי קשיים – גם את, גם אני – כל אחת והקשיים שלה – מכדי שנניח לעוינות העצובה הזו בינינו להימשך. אני יודעת שקשה לך עם זה, וגם לי קשה עם זה. מאוד. יותר משתדעי. וחשוב לי כל כך שנצליח, ביחד – לאחות את הקרעים כמו שידענו כבר לעשות בעבר – והפעם לא רק לדבר, אלא לעשות. לפעול. לדבר. להרגיש.

אני כאן, מתגעגעת יותר מתמיד, ומקווה לשמוע ממך.

אוהבת אותך,

מיקי"

 אני לא יודעת אם אצליח לעמוד בעוד דחייה.

עדכון, שבת בערב: הקרח נשבר  אמא קראה לי לפני כחצי שעה להציץ על האבצסט של אחותי (שנותח בהרדמה מקומית לפני כשבוע) ושעתה מכיל בו שטף דם. הגעתי, ואני ואחותי דיברנו לראשונה. היא הביטה בי, סיפרה לי על איך ניתח אותה אורטופד במקום כירורג, וביחד ניגבנו את הדם שהחל לצאת מן הפצע המוגלתי. אחר כך ליוויתי אותה למיטתה, והמשכנו לדבר קצת. הבאתי לה את בובת פוּ הדוב שהיא הביאה לי כשהייתי מאושפזת, כדי שיהיה איתה מחר כשתלך שוב לחדר המיון.

משהו זז. לאט לאט. עכשיו רק צריך להחזיק חזק ולא לוותר.