בפעם הבערך 3,634,853 אני נשלחת ממקום חנייתי החמים והנוח (לא מתחת למזגן המטפטף של השכנים, לא מתחת לעץ שעליו נחות ציפורים ומרוקנות עצמן על מכסה המנוע שלי) אל הגולה. הפעם? אל חנייה מספר 17. מי גר בדירה מספר 17? - לשכנים (בדירה 17) הפתרונים. הפעם זו הייתה הפעם - מבלי לקבל פתקי נאצה על השמשה נוסח "אבקשך לא להחנות כאן יותר" ממי שהייתה גם, במקרה, הרכזת למתמטיקה שלי בתיכון, מבלי לצרוח על בת השכנה שהיא כלבה שמפקירה את אמה ולקבל איומים בחזרה שמא תוגש נגדי תלונה בגין הסגת גבול (קיים דבר כזה בכלל? בחניות?!) בתוספת תנועת אגרוף מהבעל הזועם - זהו! זה היה ביתי ("עם גינה, ודשא מלאכותי..."). לפחות, כך חשבתי - עד שהקשישה החביבה שהואילה בטובה לתת לי את מקום החנייה שלה הודיעה היום כי בתה מגיעה לשכון עמה - וכן, היא מביאה את האוטו המזורגג שלה איתה.

אז עכשיו, אחרי שנעתי ממספר 2 ל - 22 ל - 18, בחזרה ל - 2, משם ל - 16 ואז ל - 27 - אני בחנייה מספר 17, ממתינה בחרדת קודש לצלצול האימים באינטרקום שיזניק אותי מטה במטרה לפנות את החנייה ממספר 17.

בבקשה, אל תזרקו אותי אל הרחוב הקר!  

משפחה אחת, ארבע נפשות, שלוש מכוניות. צרות של עשירים?

ובכלל, אני בעד חיקוק חוק: חנייה בחניון - זכות קדימה ניתנת לדיירי הבניין, ולא לבן/נכד/בן-דוד מדרגה שלישית שבא לבקר פעם בשנה וחצי! יאללה, מהפכה!