בהיעדר מילים משלי, אני מביאה לכאן עוד כמה דיאלוגים מ"עמוק באדמה" שאלייהם אני מתחברת עד כדי בהלה.

בראשון, משוחח נייט, אחיו של דיוויד (מהדיאלוג הקודם) עם אביו המת, נת'ניאל.

ביום הולדתו הארבעים, נייט מתבונן באלבום תמונות ישן.

נייט: "אתה יודע, כל כך הרבה דברים מטורפים קרו מאז צילמו את זה. כל כך הרבה. המחשבה על עוד 40 שנה..."

נת'ניאל: "הארבעים הבאות יעברו הרבה יותר מהר. זה ייגמר לפני שתשים לב."

נייט: "הזמן רץ כשנהנים, הא?"

נת'ניאל: "לא. הזמן רץ כשמעמידים פנים שנהנים. הזמן רץ כשאתה מעמיד פנים שאתה יודע למה מתכוונים כשאומרים 'אהבה'. בוא נודה בזה, ילדון, יש שני סוגים של אנשים בעולם: אתה וכל האחרים, והשניים אינם נפגשים לעולם."

ג'ורג', עתה עובר סדרה של נזעי חשמל ומחלים מהתקף פסיכוטי, לאשתו, רות':

"...את חושבת שאני אשם בכל. רות', את לא מבינה? אף אחד לא חושב שזה מה שייצא ממנו. לו יכולתי לשנות הכול במחי ידי, הייתי עושה את זה. אני מתאמץ כל כך לצאת מזה (...). אני כזה בר מזל. אני שונא את זה שאני זה בר המזל. לאף אחד אין מזל כשהוא פוגש אותי. לאיש לא היה מזל שנכנסתי לחייו."

נייט בשיחה עם מגי, בתו של ג'ורג':

נייט: "נדמה לי שכל מה שאני עושה בכל יום הוא לשלוט בעצמי, ולנסות לתקשר עם אנשים. אבל לא משנה כמה מאמץ תשקיע, בלהגיע לתחנה בזמן או בלעלות לרכבת הנכונה, אין שום ערובה לכך שמישהו יהיה שם ויחכה לך כשתגיע. את יודעת למה אני מתכוון?"

מגי: "אני יודעת שאם אתה חושב שהחיים הם מכונה אוטומטית שלתוכה אתה מכניס מוסר ומידות ומקבל אושר בתמורה, אתה עתיד להתאכזב. זה מה שאני יודעת."

ובנימה אופטימית זו...