שינוי כיוון

לאחר שביטל את פגישתנו שנועדה להתקיים ביום חמישי וביקש לדחות אותה לשבוע הבא, ש' מרים לי טלפון אמש בשעה שש וחצי בערך. בהיסוס מה, אני עונה. "איפה אני תופס אותך?" הוא שאל. בבית, אני משיבה לו (איפה עוד הוא יכול לתפוס אותי?). "יופי", הוא עונה בסיפוק רצון, "תגיעי לעזריאלי". - "מה, עכשיו?" - "במהירות האפשרית", הוא עונה. אם יש משהו שאני שונאת - הוא שמקפיצים אותי מדקה לדקה. אם יש עוד דבר שאני שונאת - הוא שמקפיצים אותי לעזריאלי. שעות הפקק הגדול, ערימות של אנשים (ועוד עם המזל שלי, בשבוע של סייל מטורף, לא פחות ולא יותר), להסתובב במעגלים סביב עצמי בחיפוש אחר "המשביר לצרכן" שלידו אני יודעת נמצאת הכניסה/היציאה הקבועה שלי, וחנייה, כמובן - אין. אז חניתי בחניית נכים. אלא מה?

ליד "אדידס" ובנק "מרכנתיל", בקומה השלישית, ישב לו ש' והמתין לנטלי, סמנכ"לית אגודה לנפגעי תאונות דרכים, שתסיים את המניקור שלה. בינתיים התיישבתי לצידו, והוא הסביר לי מדוע קרא לי להגיע, ועוד בבהילות כל כך רבה. מסתבר שאותה נטלי, תושבת הדרום, אינה מגיעה למרכז תכופות, וכעת, מכשהיא כאן - יש לה ול-ש', המתפעל שלה (עם מספר העסקים שיש לו יד בהם, לא אתפלא עם ש' עובד גם עם ביל גייטס בחשאי) הצעת עבודה אטרקטיבית יותר בשבילי. "משהו שלדעתי יתאים לך הרבה יותר", מסביר ש'.

משסיימה את המניקור שלה, התיישבנו שלושתנו בקרבת מקום, ונטלי, עוטה עליה מראה וטון דיבור קרייריסטי, החלה מראיינת אותי. אז כמובן שכאשר נתבקשתי לספר על עצמי, הדבר הראשון שמצאתי לנכון לספר הוא אודות לימודיי במסלול פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. אז נכון, אני לא ממש סטודנטית כרגע - אבל גם לא מתחשק לי, אחרי שתי המשרות האחרונות, שיפילו עליי משרה מלאה. נטלי סיפרה קצת על עצמה, ועל התפקיד שהיא מציעה לי. נראה שהיא התרשמה לטובה ממספר הערות שהערתי, ונדמה לי, אם אני לא טועה, שבשלב מסויים אף אמרה לי שאני חכמה. הייתי אומרת שזה מבשר טובות, לא..? בכל מקרה, היא מציעה לי עבודה כמוקדנית (בהיעדר מילה אחרת שתסביר, ותאמינו לי שחיפשתי) - מעניקים לי פלאפון שאליו מתקשרים נפגעי תאונות דרכים שזה עתה "נפלטו" מבתי החולים ואינם יודעים מה לעשות. תפקידי, ראשית כל, יהיה להרגיע את הרוחות (וכאן נכנס הצד האמפטי שבי. כמובן שגם טרחתי לציין ולספר על תאונת הדרכים הקשה שעברתי אני לפני שנים מספר, ו"עוּבדת" היותי סטודנטית לפסיכולוגיה לא ממש גורעת כאן, גם כן), ולאחר מכן להסביר על הפרוצדורה המתבקשת - אותה, כמובן, אצטרך ללמוד בעצמי באמצעות חוברת הדרכה מיוחדת שתועבר אליי. עד כאן? אחלה. ואיפה הקאצ'? כי ברור שישנו קאצ'. מעבר לעזרה שאני מעניקה והאינפורמציה שאני נותנת - מתפקידי גם לשכנע את הנפגע לשכור את שירותיו של עורך דין המתמחה בתביעות נזיקין, ולא סתם עורך דין מן השורה - אלא אחד מעורכי הדין שהעמותה עובדת איתם, ואשר מממנים את עלויותייה. בנוסף, עליי לדאוג ללוות את הנפגע: לקבוע עבורו פגישה עם עורך הדין, לתאם פגישות, לתזכר את הנפגעים להגיע לפגישה, לוודא האם הגיעו, לתעד את מהלכי הפגישות וכן הלאה. אמנם המשרה, בסופו של יום, היא בעלת אוריינטאציה שיווקית - אך בעיניי היא עדיפה על עבודת מכירות פשוטה כגון זו שהציע לי ש' מלכתחילה.

בגדול, זה נשמע לי טוב. בעניין הזמינות - אני מעט מתקשה. האם אורשה לכבות את הנייד כאשר אני ניגשת למיטה, או כאשר אני "לומדת"? ומה עם פגישות עם טלי, או כל יציאה אחרת? העניין הזה לא מאוד ברור לי, אבל אני מקווה שיובהר במהרה. כמובן, יהיה עליי להיות זמינה רוב שעות היום ולהיות בעמדת היכון מתמדת לקבל שיחה - אבל ככלות הכול, עבודה היא עבודה, נכון? ועוד מהבית, כך שבאמת אין לי סיבה מוצדקת להתלונן.

דבר נוסף ש-ש' סיפר לי עליו הוא שכרגע ישנן ארב או חמש מוקדניות בלבד, והעמותה מבקשת להרחיב מעט את תחום הפעילות הזה ולהעסיק עוד טלפניות. במקרה שכזה, יהא על הטלפניות הראשונות (לצורך העניין, שפחתכם הנאמנה) לקחת על עצמן את הכשרתן של אלו החדשות, ולהיות אחראיות עלייהן - במידה ויפגינו יכולת ניהול טובה - כל זה בתשלום, כמובן. גם זה נשמע לי לא רע בכלל.

תשובה וודאית אקבל ביום ראשון. תחזיקו לי אצבעות?

להישאר

הקוראים הקבועים שלי וודאי שמו לב שלאחרונה אני מצטטת הרבה מתוך "עמוק באדמה". ולא בכדי, אני חושבת. אל הסדרה התמכרתי כבר בסיבוב הצפייה הראשון, אבל כיום, כאשר אני חושבת על זה - אני מתחברת אליה באופן מעט שונה ויותר אינטנסיבי מאשר התחברתי אליה מלכתחילה. בין יתר העלילות, מובאות עלילתן של שתיי דמויות מפתח בסדרה - בילי, אחיה המאני-דפרסיבי של ברנדה הנשואה כעת לדמות הראשית של הסדרה, נייט, וג'ורג', בעלה של רות', אמו של נייט, אשר זה עתה עבר משבר פסיכוטי חריף. דבר אחד וודאי משותף לשתי הדמויות הללו - שנייהם, נפגעי נפש, ננטשו (ואף באכזריות) ע"י בנות זוגן אשר סרבו להתמודד עם שגעונותייהם של בני זוגם. היום, יותר מבעבר, אני רותחת על בנות הזוג אשר נטשו - אולי מפני שלאחרונה חוויתי אני לא מעט קשיים במערכות יחסים משמעותיות לי - וכל אלו, הקשיים, נבעו מחוסר יכולתם של הקרובים לי לשאת בעומק כאבי וצערי.

אני תוהה, ביני ובין עצמי, אם איי פעם אמצא אדם אשר ישלים ויקבל אותי כפי שאני, על מעלותיי וחסרונותיי, ויקבל אותי כפי שהנני. פגועיי נפש רבים כל כך נותרים בגפם, חיים חיי נידוי, ניכור ובדידות פשוט מפני שהחברה אינה יכולה לשאת את מגבלותייהם. כמה לא הוגן, אני חושבת לעצמי. כן, אני יודעת שלא קל איתנו. כן, אני יודעת שלעיתים נדמה כי כובד המשקל שאנו מעמיסים על כתפיי הקרובים לנו עומד להכריע. אני מודעת לקשיים. אך עם זאת, בתור מי שמוגדרת פגועת נפש - אני מודעת גם ללב הגדול והרחב אשר שוכן בפנים, זה מלא האהבה אשר משתוקק להעניק מעצמו - ולקבל אהבה בחזרה. כזו אהבה אינה מותנית בדבר, קבלה והשלמה גם עם קשיינו ומגבלותיינו. מדוע זה שאיש אינו נשאר? מדוע זה שנגזר עלינו להתרפס, להתפשר, להתחנן לקבלתם ולאהבתם של אלו היקרים לנו? ומדוע הבטחות שהובטחו בימי אביב בהירי שמיים מתפוגגות חיש קל כאשר ענן כבד ראשון מופיע? היכן היא הנאמנות ולאן היא נעלמת כאשר לפתע מתקדרים השמיים, ואנו זקוקים לכם יותר מאיי פעם? היכן היד המושטת אשר נסוגה לאחור ברתיעה, והאם אי פעם תושט שוב? זוהי אינה אשמתנו, אני חושבת לעצמי. איש אינו מבקש להיות פגוע נפש. איש אינו מבקש על עצמו את צער העולם כפי שהוא מתבטא בנשמותייהם של אלו המעורערים נפשית. לא ביקשנו להיוולד כך, לא ביקשנו לעבור תלאות כפי שאנו עוברים אותן מדי יום ביומו תוך מאבק בלתי מסתיים עם האויב הגדול ביותר לנו - אנו עצמנו. כל שאי פעם ביקשנו לעצמנו הוא חיבוק עוטף כאשר הדמעות ניגרות. כל שאי פעם ביקשנו לעצמנו הוא שתישאר, שתישארי - גם כשקשה וכואב. לא ביקשנו להכביד - רצינו רק מעט אהבה. רצינו לדעת כי יהיה מי שיעמוד לצידנו כאשר החשכה משתלטת. וכן, ציפינו שתהיו חזקים. חזקים למעננו כאשר אנו בצל, ממתינים לקרן אור שתחמם ותאיר. רק ביקשנו שלא תיעלמו. שתתמכו. האם זו באמת בקשה כל כך גדולה מזה הטוען כי אוהב? מזה אשר דמי זורם בעורקיו, ומזה אשר הייתה לי כבן משפחה? וכי מהי אהבה אם לא להיות זה עבור זה - ואנו, גם עם מגבלותינו הקשות, יודעים, יכולים ורוצים להיות? כמה קל להרים ידיים. כמה קל להתייאש ולהיעלם אל מבעד לצללים. אל מעבר למילים המתוקות שנתפזרו להן לחלל האוויר כאשר לא ידעתם עד כמה קשה יכול להיות. כמה קל להיות שם כאשר דבר אינו מעיק ואינו מעיק על ההרמוניה המשותפת, וכמה קל להיעלם כלא-הייתם כאשר ידייכם כבולות. או-אז, החבילה מתפרקת. ונדמה כי שכחתם, אי שם בדרך, שבין גלי הצער מסתתר לו אדם בשר ודם, וגם לו דמות, אישיות וקווי מתאר.

איש אינו נשאר.

עדכון: אני מצטערת אם הרגזתי מי מכם עם המחצית השנייה של הפוסט. זו בהחלט לא הייתה כוונתי. התלבטתי ביני ובין עצמי אם למחוק - והחלטתי להשאיר. אפשר (ורצוי! ) להגיב רק לחלק הראשון. אני אשמח.