חצי

"אתה פתטי. פתטי. בא לי להקיא ממך".

אמא שוב רבה עם השמוק. היא מתקשה להשלים עם העובדה שאבא לעולם ירדוף אותה בשאלותיו הפרנודיאליות, קבור בעולמו רדוף השדים. הוא יחקור אותה היכן הייתה היום, עם מי יצאה, עם מי בגדה בו הפעם. הערב הוא יושב ומדפדף בדפי זהב, מחפש את שמו של הרופא אליו מספרת לו אמא שהלכה. "נמאס לי ממך, חתיכת בן זונה שכמותך", היא מסננת לעברו. באותה השעה אני צופה בסרט שהזמנתי. לשם שינוי, מצאתי בו עניין. בדקה ה-23 אני לוחצת על כפתור ה"פאוז", לוקחת נשימה עמוקה, מגלגלת עיניים, מדליקה את האור וקמה מהמיטה. "אמא", אני קוראת לה. "הנה - ", אני שומעת אותה מהחדר הסמוך, מבינה ששמעה את קריאתי - "היא תגיד לך!". אני יוצאת מהחדר, תופסת אותה וגוררת אותה למסדרון. די, אני אומרת לה ומלטפת את הגב. די, את יודעת שהוא כזה. הוא חולה, אמא. הוא חולה. חבל לך על העצבים, זה לא שווה את זה. די, אמא. די. פשוט להתעלם. "את צודקת", היא עוד מתנשמת. אבא עובר לידנו. "כן, תלמדי אותה. תלמדי אותה", הוא מסנן לעברי בארס. אני מכניסה את אמא לחדר, נכנסת איתה וסוגרת את הדלת. אנחנו מתיישבות על המיטה, זו לצד זו, ואני מחזיקה לה את היד.

"תבטיחי לי שתלכי לפסיכיאטר שד"ר דווידוביץ' הפנתה אותך אליו", אני אומרת לה. מחלת הקרוהן שלה החמירה, והזיהום התפשט וגורם לה לכאבי תופת. הכול עצבים, ד"ר דוידוביץ' אומרת. אולי צריך שינוי במינון התרופות. היא מסכימה, לשמחתי. לראשונה, היא גם מסכימה ללכת לטיפול קוגנטיבי-התנהגותי. אני מרגיעה ומסבירה לה שלא יהיה עוד צורך בלהעלות את העבר מן האוב, וכי בטיפול קוגנטיבי-התנהגותי תקבל תמיכה ותקבל הכוונה על כיצד להתמודד עם קשיי היום יום. העול כבד מנשוא, אני יודעת. לראשונה - היא מסכימה. שכנעתי אותה. אין מאושרת ממני.

כשאני חוזרת, הסרט נעלם לי. תקלה טכנית. לא נורא. אצפה בו שוב מחר.

אני יודעת שתמיד אשאר הילדה הקטנה שמפרידה בין אמא לאבא.

חצי

לשמחתי, דברים מתחילים סוף סוף לזוז בעבודה אחריי יומיים של שקט יחסי. נטלי, הבוסית, מבטיחה שתתקשר בשעה חמש, ומותירה אותי במתח ליד מכשיר הסלולרי עד תשע בערב, השעה בה היא טורחת לצלצל. כל העת אני חסרת מנוחה, חוסר הוודאות מעביר אותי על דעתי. היא אמרה שתתקשר. איפה היא? ומדוע לא הסבירה לי עדיין על שיטת העבודה? מדוע לא ביקשה את פרטי חשבון הבנק שלי? מה אני - שכירה, עצמאית? שתגיד לי, לעזאזל! למה היא מושכת את הזמן כך? אם יש דבר שאני שונאת הוא אנשים שנותנים את מילתם ולא עומדים בה. למחרת בערב היא עושה זאת שוב. מבטיחה שנדבר בסביבות חמש וחצי. בשמונה וחצי, בהיעדר כל סימן ממנה, אני נאלצת להיעזר בכדורי הרגעה שירדימו את הכעס והתסכול. כשתצלצל, אני מבטיחה לעצמי - היא תחטוף ממני. או-הו - כמה שהיא תחטוף ממני! העסק הזה בכלל רציני? ש', המתפעל, התעלם לחלוטין מהודעת הסמס ששלחתי לו יומיים לפני כן, כאשר ביקשתי שיתקשר אלי (אז עוד אפילו לא ידעתי אם התקבלתי לעבודה). עם מי אני מתמודדת פה, לכל הרוחות?!

נטלי מתקשרת בחמישה לתשע. מבלי להניח לה להשחיל מילה, אני יורה באלגנטיות. לא בגסות, לא בתוקפנות: "תראי, נטלי, אני מאוד רוצה את העבודה הזו. מאוד. אבל אני גם רוצה לספר לך על איך אני מרגישה. אני מרגישה שכל העסק הזה לא רציני. אני מבינה שאת עסוקה, מבינה לחלוטין ומכבדת זאת. ועם זאת, כשאדם אומר לי שהא עומד להתקשר אליי בשעה חמש - אני מצפה לשמוע ממנו בחמש, ולא בתשע בערב. אני לא יכולה להישאר מרותקת ליד מכשיר הסלולרי שלי ולחכות שתתקשרי. שוב - אני מבינה שיש לך לוח זמנים צפוף - אבל עם זאת, אני מצפה שתכבדי גם אותי, ותתחשבי גם בי. אם את לא יכולה לדבר בשעה חמש - זה בסדר גמור, נדבר מתי שאת רוצה - רק תגידי שתתקשרי בתשע! וש'? ממנו אפילו לא שמעתי, ומבחינתי זהו זלזול נטו, ואני לא מעריכה שמתייחסים אליי כך!"

כמובן, לנטלי הקרייריסטית יש תשובה לכל דבר. "מיקי", היא מתחילה, "אני מבינה אותך לחלוטין. אני רוצה שתביני שאני באמת אדם עסוק מאוד, ועוד תביני בהמשך הדרך שבאמת קשה לתפוס אותי. אבל את תתרגלי. כן, העסק הזה הוא רציני לחלוטין. מדד הרצינות שלנו אינו מתבטא בשעה שבה אני אומרת לך שאתקשר. אם אני אומרת לך שאתקשר אלייך בחמש - קחי בחשבון שאתקשר בטווח שבין השעות חמש לעשר בערב. ואם לא תוכלי לדבר אז - זה בסדר גמור! אוכל להשאיר לך הודעת סמס, או לכתוב לך למייל. ובאשר לש' - ש' הוא לא האדם שמולו את עומדת. אני זו שמעבירה לך את ההכשרה, ולכן לא אני ולא ש' מעוניינים שייוצר בינינו קטע של טלפון שבור - וזו הסיבה שבגינה לא שמעת ממנו."

את המשך הנימוק המפורט אחסוך מכם. ש', אגב, צלצל אלי שתי דקות בדיוק אחרי השיחה עם נטלי. מן הסתם דיבר איתה מיד לאחר ששוחחתי אני עם נטלי, שכן נראה שהשניים "תיאמו גרסאות" - ובפעם השנייה מצאתי את עצמי מקשיבה לאותו הנאום, מילה במילה, שהעניקה לי קודם לכן נטלי.

שיהיה. אני, בכל אופן, גאה בעצמי על האומץ והאסרטיביות שגיליתי מול נטלי, ועל שעמדתי על שלי. YAY גדול בשבילי!   

נראה שהשיחה הקטנה שלנו הזיזה משהו, כי כבר באותו הערב קיבלתי מנטלי את כל הטפסים הרלוונטיים, כולל את קובץ האקסל (הפגום, אגב, וש-ש' יצטרך לתקן לי ידנית מחר כשיגיע אלי לתת לי את הפלאפון החדש. החדר שלי נראה כמו דיר חזירים, ואני מתביישת להכניס אותו אליי! לעזאזל! ) שאיתו אצטרך לעבוד, את טופס כרטיס העובד שלי שאמסור מחר ל-ש', וגם נפתחה לי תיבת דואר מיוחדת משלי לצורכי העבודה. כמובן שחייב להיות איזשהו פאק בכל העניין, ובאמת - אני לא מצליחה לשלוח קבצים באמצעות חשבון הג'ימייל שהעברתי לאאוטלוק אקספרס היקר והמסודר שלי. מכיוון שאצטרך לשלוח דו"ח יומי בכל יום, זו תהיה בעיה. אצטרך לשלוח מהאתר עצמו, ולא מתוכנת הדוא"ל. נו, בקטנה...

כך שחסרה לי עוד פעולת הסימולציות עם נטלי שתתקיים כנראה בסוף השבוע הזה, והחל מיום ראשון הקרוב - אני בפנים!

נ.ב - מי נשאר אתמול בהלם אחרי שנייט מת?  גם בפעם השביעית אולי שבה אני צופה בסצנה הזו - היא עדיין מעבירה בי צמרמורת (שווה לראות "ניפ-טאק", שמחליפה את "עמוק באדמה"...?).