אוקיי. אז טלי, כן? טלי המפורסמת. כן-כן, טלי שאני מקשקשת עלייה כאן כבר שלוש שנים. נו, טלי - המטפלת שלי. אז כבר חמש שנים אני אצלה, כן? אני מזכירה: חמש שנים. חמש שנים אני נוסעת מביתי החמים (עאלק) ברמת גן לביתה שבגבעת שמואל, וחונה בדיוק באותו המקום - אמנם אדום לבן - אבל למי אכפת כשאת רואה מיליון רכבים אחרים מחנים שם בשקט ובקביעות? וזה היה המקום הקבוע שלי. שתיים, לפעמים שלוש פעמים בשבוע - אני שם. מחנה. בשקט. אדום-לבן? לא עבר במחשבתי.

ואילו היום, בעוד אני ממתינה למטה, ברכב, מציצה בשעון ובודקת עוד כמה דקות נותרו לי עד שיהיה עליי לעלות, עוברת בי, בפעם הראשונה (חיי נפשי שזוהי הפעם הראשונה, ושאם לא - שיכה אותי ברק) אני מוצאת את עצמי חושבת לעצמי: "הממ. מעניין, כל הסיפור הזה. אין כאן פקחים, בגבעת שמואל? נו, בטח, סמטה בסוף הרחוב, מי בכלל יטרח להגיע לכאן?"

*פאוזה דרמטית*

ואז, בסיום השעה, אני חוזרת לאוטו. משהו תקוע לי בווישר, ואני חושבת לעצמי "אה, נו, עוד פלייר מטופש". ולרגע נזכרת במחשבה שעלתה בי שעה קודם לכן, נבהלת, ואומרת לעצמי - "רגע...לא, זה לא, זה לא...זה..." (*וכאן אני יוצאת מהאוטו ובוחנת את פיסת הנייר*)

דו"ח חנייה!!!

מה...? איך...? למה, מה, מי...איפה?! הא?!

מחר נופלים עליי מיליון שקל!

מחר נופלים עליי מיליון שקל!

מחר נופלים עליי מיליון שקל!