לרגע זה היכה בי. פלאשבק קצר ומשתק. השעה הייתה קרוב לאחת בלילה, ועמדתי מול המיקרוגל בציפייה לכך שהשניצלים שלי יתחממו. אין לי מושג למה דווקא אז, בשנייה הזו, נזכרתי. נזכרתי שבכל בוקר בתקופה האחרונה, השניות הראשונות ממש לעירות שלי, מה גם שאולי לא ניתן לקרוא לה עירות אלא תחילה של יציאה מתוך ענן השינה, מלוות בתחושה איומה. כל כך איומה ששכחתי אותה. "רגע, עשיתי שיעורי בית?" אני חושבת לעצמי. "אני מוכנה להיום? הכול מסודר?" - ורק אז מגיעה הידיעה שלא, זה בסדר, אני כבר לא בתיכון. אני גדולה יותר. אני מרגישה הקלה ובד בבד מועקה. כבר יצאתי אל העולם הגדול.

יום ההולדת ה-26 שלי מתקרב, ואני מהרהרת בו רבות. טלי אומרת שזו הסיבה. בתוך תוכי, אני שואלת את עצמי מה נשתנה מן הימים אלו, בתיכון, מה עשיתי עם עצמי, עם חיי, עד כה.

זה מה שעשיתי אז. כשהייתי בת 13, ימים ראשונים של תיכון.

26.9.1997

"13:19. אני אוהבת לציין את השעה, להיזכר שאני לא ב'בליך' בשעה זו. כמה שיש לי לספר לך...המון. אתמול לא יכולתי לצאת מבליך בהרגשה טובה יותר לגביי עצמי. פרט לפחד שהשתולל בי בעת הצחוקים המטורפים של ליה ואיילת במשך השיעורים וההפסקות, הכול היה מושלם. רוב היום הייתי צריכה שמישהו יצבוט אותי ויגיד לי שלא מתתי ועליתי לגן עדן, אלא שאני כאן, למטה, ושזו המציאות...בבוקר פגשתי בתחנת האוטובוס את ליה, ודיברנו מלא. כשהגענו לכיתה דיברנו עוד קצת, במקביל עם ריני ונטלי. פתאום ריני רצתה לרדת. היה מוקדם. נטלי, הגם שלא היה לה בדיוק כוח לזה, הסכימה, ואז גם אני. לא התחשק לי בדיוק להישאר בכיתה עם ליה ואיילת. ירדנו שלושתנו והתיישבנו על חומת האבן שלמטה: ריני מצד שמאל, נטלי בתווך, ואני לצידה. דיברנו, ואז התחיל הכיף האמיתי: הגיע אדון בן נ., כן - הבן, בהא הידיעה, אותו בן המפורסם, שאיכשהו כל הזמן דיבר איתי והיה נחמד אליי כשראה אותי. בקיצור, דיברתי איתו, ואז הגיע נועם (אנחנו מדברים כל יום, פרי כבר חשבה שאנחנו חברים או משהו!) ושניהם התיישבו לידי ודיברנו, חמשתנו. אבל חכה, זה עוד כלום! אז הגיעו ענבל, לידה שירה, שישיבה-נעמדה וחוזר חלילה, ואז מיטל, כך שאני בעצם הייתי ממש באמצע, בין נטלי לענבל, המוצלחות ביותר, נדמה לי (למרות שכולן מתוקות!). ענבל התחילה לדבר איתי, ובהתקרבות פיזית, שהצביעה עבורי על חיבה וקירבה. גם שירה דיברה איתי, יחד עם מיטל וענבל לסירוגין, ונטלי וריני גם, ומולי, בסגירת מעגל, עמדו והיו איתי נועם, בן ותומר, וגם פרי ואחותה, וכל פעם סובבתי את הראש לדבר עם נטלי, ונועם, ובן, ותומר, וריני, ועם ענבל, ושירה, ופרי, ומיטל, ואביבית (אחותה התאומה של פרי), ואז באה גם מורן. הייתי בשמיים. כשדיברתי, ישבו כולם והקשיבו לי. הייתי במרכז חבורה ענקית, מוצלחת (חוץ מפרי ואחותה וריני כולם בלהקה!) ולא פחות חשוב מכך - חמודה. פתאום ממש התחשק לי לראות את ליאור וענבר עוברות (אל תשכח שהיינו בחוץ) ורציתי שהן יראו איך נקלטתי יפה ואיך קיבלו אותי באהבה, ובצורה כלשהי קיבלתי תענוגון קטן אך לא מבוטל כשלעצמו: ממש ממש לצידנו, לצד ריני, ישבה לה בדד...נטלי. נטלי מ'. נכון, אף פעם א היה לי שום דבר אישי נגדה, היא תמיד הייתה נחמדה אליי, אבל קרבתה לליאור וענבר שתלה בי פחד וגרמה לי לרצות להתרחק מקרבתה כמה שיותר. הבטתי בה, מוקפת ובאופן כלשהו אף מוגנת מכל פחד כלשהו, וכאילו שיכולתי לומר לה: 'ראי, נטלי. ראי אותנו עכשיו, ואיך התהפכו היוצרות - אני מוקפת בחברה מוצלחת - ומה איתך? את לבדך, בלי אף אחד לצידך'. גם שאר היום היה נפלא, למעט, כמו שכבר ציינתי, הפחד העצום שתקף אותי בכל פעם ששמעתי את הצחוקים המטורפים המשותים של ליה ואיילת. באיזשהו שלב, ניגשה אלייי צפרירית - אה, אגב לידע כללי ולקטעים הבאים - אתמול הייתה מסיבת פתיחת שנת הלימודים ב'אוקטופוס', בנמל ת"א. לא הלכתי. בקיצור, צפרירית התיישבה על השולחן שלי ושאלה אותי בשקט, במעיין שיתוף חברי נורא תם כזה: 'מה את לובשת?'. עניתי לה שאני לא באה. 'את לא באה?! את נורמלית?!', היא שאלה בתימהון. 'היא לא באה!', קראה. תומר הצטרף אלינו והתיישב על צידו השני של השולחן שלי. שנייהם עמלו לשכנע אותי לבוא. 'יש לך כאן כסף?' (לכרטיס), שאל אותי תומר. כשעניתי בשלילה, הציע ש'צפרירית תלווה לך אם יש לה. יש לך?' פנה לצפרירית. לא היה לה. 'בואי!', היא הפצירה בי, ולא רק היא ותומר. 'נטלי - היא לא ב-אה!' קראה שירה לנטלי. 'אני יודעת. למה? בואי איתנו!' ענתה נטלי. 'אין לי כוח...לא יודעת למה פתאום...כאילו, תמיד הייתי כזה טיפוס שיוצא (עאלק!), אבל בזמן האחרון פשוט אין לי כוח ליציאות, אל תקחו את זה אישית או משהו, פשוט לא בא לי, לא יודעת למה, אין לי כוח!' תירצתי. 'מה ז'תומרת אין לך כוח? גם לי לפעמים אין כוח ואני יוצאת. יהיה לך!'. היא, נטלי ופרי הודיעו לי חגיגית שהן גוררות אותי לשם איתן. 'זהו! נצבא מסביב לבניין שלך!' הודיעה נטלי. הו הבינו שלא אלך, אבל הנחישות שלהן שאבוא איתן חיממה לי את הלב. התרגשתי. מאוחר יותר דיברתי גם עם מורן ויעל. נודע לי מפי חני שהן צוחקות על שמעון אחד שיושב ליד איילת כי יש לו נקודת חן ביד, ו...על מורן, כי הא כזו מלקקת למורים ומתנדבת לכל דבר. מובן שנרגעתי קצת...בדרך חזרה הלכתי קצת עם נועם, שניסה גם כן לשכנע אותי לבוא. זהו. אחה"צ לא התקשרו הבנות, אבל לא נעלבתי או משהו, כאילו, זה לא כאילו שהן כבר לא ניסו לשכנע אותי או משהו, כי אלוהים יודע שהן עשו את כל שביכולתן ואף למעלה מזה, אז אין לי תלונות. גם אם הן יוצאות היום ולא הזמינו/יזמינו אותי, זה לא יהיה נורא כל כך כי הריי הבהרתי להן שאין לי כוח לזה באופן כללי, אז אני לא יכולה להאשים אותן או משהו. רק שלפחות בביה"ס הן תקבלנה אותי כפי שהרגשתי אהובה אתמול..."