אילדי ואמא נפגשו לראשונה כשאמא הייתה בת 17, עולה טרייה מפראג. הן נפגשו בעבודה, וביחד עם חברה נוספת הפכו לשלישייה בלתי ניתנת להפרדה. שלישיית מהגרות - אמא מצ'כוסלובקיה ואילדי ו-ורה מהונגריה - אחוות האאוטסיידריות. קשר חזק במיוחד נרקם דאז בין אילדי ואמא, ואילדי הפכה במהרה לחברתה הטובה ביותר של אמא - בה שמה את מבטחה, את סודותייה, את עולמה. לא היה דבר שהשתיים לא ידעו זו על זו.

הן היו שונות, אילדי ואמא. אמא הייתה הטיפוס החרד המסתגר, ואילו אילדי העבירה את לילותיה הפנויים בבילויים ויציאות, במיוחד עם גברים. לא פעם נכנסה אילדי להיריון ונאלצה לעבור הפלות מספר - לא היה ביכולתה לגדל ילד כאשר עתידה הכלכלי עטה בלוט. ובכל זאת, למרות השוני המהותי, הן מצאו נחמה זו בזו.

לכשבגרו, אמא התחתנה, וילדה אותי ואת אחותי הקטנה. לאילדי לא היה קל. היא התקשתה להתחייב למערכת יחסים וסבלה מדימוי עצמי ירוד אשר נבע מקשיים בעברה, ומנע ממנה לתת אמון טוטאלי בבן זוגה. לרוב ניהלה מערכות יחסים כושלות, כאלה שנידונו לאבדון בכל מקרה - ואילדי הייתה מודעת לכך לגמרי. לימים התקבעה אילדי למערכת יחסים עם גבר נשוי אשר העניק לה פירורים, את השאריות שלהן נזקקה אילדי כל כך. את נחמתה היחידה, באין לה איש בעולם מלבד אמי ואותו גבר נשוי, מצאה אילדי בזוג חתולייה האהובים - אלכס וטופסי. היא נהגה לדבר עלייהם שעות בטלפון עם אמא, סיפרה איך אלכס מסרב לאכול כאשר אילדי אינה צופה בו, וכמה פרעושים טופסי הכניסה אתמול הביתה. חיים חסרי כל משמעות ותוכן יצקה לעצמה אילדי, כאשר היא מתגוררת בגפה בדירת חדר עלובה בדרום תל אביב.

היו להן את הקשיים שלהן. אמא התקשתה, למרות אהבתה הגדולה לאילדי, להקשיב לסיפוריה הבלתי-נגמרים של אילדי אודות זוג החתולים, ולא פעם הייתי עימה בחדר כאשר שוחחה עימה, מורידה את אפרכסת הטלפון לדקות ארוכות ומגלגלת עינייה כמי שהספיק לה והותר. אילדי לא שמה לב. היא פשוט המשיכה לדבר.

אילדי, מצידה, היתה אכולת קנאה באמא על שהקימה לה זו האחרונה את משפחתה שלה - בעל משלה, שתי בנות נהדרות. היה זה חלומה של אילדי להשתקע - אך בזאת היא נכשלה. לא פעם נבחה על אמא בזעם והביעה את קנאתה בה בדרכים שונות ומשונות. היא פשוט לא ידעה לומר לה - "אני מקנאה". אמא בקשה לשתף את אילדי אדות המתרחש בבית, אך עם השנים שחלפו הבינה לליבה, ומיעטה לספר עלינו, מתוך התחשבות בכאבה הגדול של אילדי, אשר או אז בעקבות גידול שנמצא ברחמה, נאלצה לעבור כריתת רחם. הדלת שעוד הייתה פתוחה בפני אילדי נטרקה סופית בפנייה, והיא ידעה כי לעולם לא תוכל עוד להביא ילדים לעולם.

2003. אני בת 19, ומאושפזת ראשונה במחלקה הפסיכיאטרית הפתוחה בתל השומר. אמא הגיעה לבקר לשעות ארוכות בכל יום, מותירה את אבי ואחותי בבית, דואגים לעצמם. יום אחד אמרה לי, אני זוכרת - "זה מוזר, את יודעת? לא שמעתי מאילדי כבר כמה ימים". באותה התקופה המתינה אילדי, המעשנת הכבדה, לניתוח אשר יבוצע ברגלה הימנית בעקבות פקקת. נאמר לה אז ע"י הרופאים כי ייתכן מאוד ויאלצו לכרות את הרגל בעקבות הניתוח, ושגם סכנת חיים נשקפת לה. היא מפחדת כל כך, סיפרה לי אמא. עוד עשרה ימים ליתוח, ואילו מאילדי, הרגילה להתקשר מספר פעמים ביום, אמא לא שמעה כבר ימים. היא התקשרה פעמים אינספור - אך לא נענתה.

עברו עוד יומיים, כמדומני, עד שאמא החליטה לעשות מעשה. היא דאגה לאילדי. משהו לא בסדר, היא חשבה לעצמה. זה לא הגיוני שאילדי לא תתקשר - ובמיוחד בתקופה שכזאת - הניתוח המתקרב, והאשפוז שלי.

אמא התקשרה אל בעלת הבית של אילדי ושאלה אותה אם שמעה ממנה, ונענתה בשלילה. אז כבר החלה הדאגה להתחלף בחשש של ממש לשלומה של אילדי. ביחד עם בעלת הבית, כשבוע לאחר ששמעה ממנה לאחרונה, הגיעה אמא לדירתה של אילדי בליוויה של בעלת הבית, אשר פתחה לה את הדלת. המראה שנשקף אל אמא היה מחריד - אילדי שרועה היתה על הרצפה, מחוסרת הכרה. מסביבה כאוס מוחלט. היא הזמינה מיד אמבולנס אשר הוביל אותה לבית החולים הקרוב. עתה נאלצה אמא לחלק את זמנה בין שני בתי חולים, מבקרת את חברתה הטובה ביותר השרויה בתרדמת, ואת בתה הבכורה המאושפזת במחלקה הפסיכיאטרית.

אני לא זוכרת את הרגע שבו אמא בישרה לי את הבשורה הקשה. ימים לאחר שנמצאה מחוסרת הכרה בביתה, נפחה אילדי את נשמתה, והיא אפילו לא בת 60. אמא ישבה אז לצידה, באותן דקות, אוחזת בידה ומלטפת. גם כאשר יושר הקו והאחות הגיעה לנתק את מכונת ההנשמה, אמא נותרה לצידה והמשיכה ללטף. אחותי, שליוותה אותה, עמד אז במפתן החדר, מתבוננת באמא נפרדת מחברתה הקרובה מזה למעלה משלושים שנה.

התעקשתי לצאת אל הלוויה, שנדחתה מעט עקב רצונו של אחיה, המתגורר בצרפת, להגיע בזמן ללוויה. בינתיים סידרה אמא את דירתה המיותמת של אילדי, מחפשת בנרות מספרי טלפון של אנשים שהכירה - לצלצל ולהזמין ללוויה, בכדי שאילדי שלה לא תיקבר לבדה. אמא רצתה שכמה שיותר אנשים יגיעו לחלוק את כבודם האחרון, ולהיפרד מאילדי.  

היינו ראשונים - אני, אמא ואבא בבית העלמין ביום קבורתה של אילדי. בבית, יום לפני, כתבתי מספר שורות על פתקית כתומה לומר על קברה של אילדי. מצאתי מחזיק מפתחות קטן שקניתי פעם באיטליה - מחזיק מפתחות של חתלתולה לבנה בתוך כדור פלסטיק שקוף. החלטתי לבקש מהרב רשות לקבור את אילדי עם החתלתולה שלי, בכדי שלא תהיה לבדה בקבר הדומם. היא אהבה חתולים, חשבתי לי. היא בוודאי הייתה שמחה להיקבר עם מחזיק מפתחות של חתלתולונת לבנה.

היינו ראשונים באתר ההשכבה, והמתנו לבאים. חריץ קטן הפריד בין חומת אבן לבין מתחם הגופות, וחשף את סצינת האמבולנס המעביר את המתים אל תוך הבניין. החלטתי לצפות בגופות העטופות שקית שחורה מבלות אל משכבן בחדר הגופות. "אם תתמודדי עם זה", חשבתי לעצמי באותן הדקות, "לא תפחדי עוד מדבר". ומה יכול להיות יותר מפחיד מלצפות בגופות המועברות מתוך האמבולנס או רכב חברה קדישא אל תוך מתחם רחצת הגופות? רעדתי כולי, אך המשכתי לצפות. והגופות המשיכו להגיע - אחת אחרי השנייה. עמדתי מהופנטת, כאשר פתע שמעתי את קולה של אמא מאחורי. "מה את עושה?", היא שאלה. "סתם", עניתי, "מסתכלת". "בשביל מה, מותק?" היא שאלה, ומבלי להמתין לתשובה נותררה עומדת ומביטה עימי עוד שניות מספר. "בואי", אמרה לי. "הטקס מתחיל".

לראשונה, עמדתי בסמיכות לקבר. מעליו ממש. כבר הייתי בלוויות בעבר, אבל תמיד עמדתי רחוקה ממקום הבור. הפעם יכולתי להביט בו, כמעט ונופלת בעצמי אל תוכו. מאחורי עמדה קבוצת אנשים. שמחתי - אילדי לא תיקבר לבדה. מילים נישאו מאת הרב, מספר תפילות. גופתה חסרת החיים של אילדי, אחריה עקבתי בשקט בעת ההובלה אל חלקת קבורתה, עמדה להיזרק אל תוך הבור הפעור. "אל תסתכלי!", לחשה לי אמא הבוכייה ותפסה את ראשי בידה בכדי לסובבו אליה, אך לא הספיקה. גופתה של אילדי נשמטה כחפץ דומם אל האדמה. לעולם לא אשכח את הרגע בו צנחה מטה, כשק אשפה אשר נזרק אל תוך משאית אשפה. כמה כיעור היה בזה, כמה השפלה. הדמעות חנקו את גרוני. ביקשתי רשות מהרב, והטלתי פנימה את החתלתולונת שלי, שעכשיו כבר שייכת לאילדי. "ועכשיו, נכדתה של המנוחה רוצה לקרוא מספר מילים על המנוחה", הציג אותי הרב. לא טרחתי לתקן אותו, חנוקה מדמעות, קראתי את הדברים שכתבתי. את הפתק, אגב, מעולם לא מצאתי. אני חושבת שגם אותו בחרתי להטיל אל תוך הקבר. איני זוכרת היום מה אמרתי לה אז, אחרי שהאדמה דימתה מבלט דמות מעל הקרקע.

בשבת, יום אחרי הלוויה, חתכתי את הורידים. דם ניגר בין זרועותיי. אחותי מצאה אותי, ומיהרה לקרוא לאמא. "אמא, היא חתכה את עצמה!" שמעתי אותה קוראת לאמי. אמא קמה מהמיטה, נכנסה לחדרי, התיישבה על מיטתי נאלמת דום ובהתה בי המומה ושקטה. אחותי התרוצצה בין חדרי לאמבטיה ובחזרה, קושרת תחבושות סביב פרקי ידיי.

זו הייתה הפעם האחרונה שבה ניסיתי להתאבד. נסענו, מספר שעות אחר מכן, אני ואמא אל נמל יפו, שם בילינו אני ואחותי את ילדותנו בבוקרי שבת יפים מזה. עלינו על "סבבה", הספינה שעליה תמיד נהגנו לעלות. הבטחתי או אז לאמא - לא עוד. אני מבטיחה. לעולם לא אעשה זאת יותר.

ולא עשיתי.