לפעמים אני מרגישה שהחיים שלי הם כמו תחנת רכבת. אנשים נכנסים אליה, אנשים עוזבים. הם עומדים בתחנה, ורק ממתינים לרגע בה יעזבו ויעלו לרכבת המיוחלת. כאילו הרגע בו יעזבו הוא זה לו ייחלו כל העת. אנשים באים והולכים. אנשים נכנסים אל תוך חיינו, ואז נעלמים. את מקומם יחליפו אחרים, וגם הם יעזבו. תחלופה שוטפת. מתוקתקת. הרכבת - היא תמיד מגיעה. לפעמים אני כמו מתבוננת מהצד, מקווה שהאדם הממתין יחליט שלא לעלות לרכבת. שיישאר עוד קצת. שייתיישב לקרוא עיתון, או לסדר סידורים אחרונים. אבל כמו כולם, גם הרכבת שלהם תגיע. ובסופו של דבר הם יעלמו, ואל אותה תחנה לעולם לא ישובו. לעיתים התחנה נותרת מיותמת מאדם, ופסיי הרכבת דוממים. שתיקה אופפת את האוויר, ורק השעון אינו עוצר מלכת.
הם מותירים מאחור כוס שתייה, או פחית מרוקנת. יותירו בחיינו סימן לכך שהיו, ואינם עוד. כעת הם במחוזוות חדשים. לנו נותר רק להביט בצלקות המצטברות, ולאסוף את האשפה שהותירו מאחור עוברי האורח.