בינתיים, בינינו? על הפנים. כן, אני יודעת שלא כתבתי לכם באי-מייל כבר ימים - וזאת בגין העובדה שבימים האחרונים (להוציא את היום, שהוא שקט יותר) הוצפתי בטלפונים מנפגעי תאונות דרכים אומללים משוועים למענה, ולא הייתה לי דקה לעצמי. אני, כמובן, מיהרתי לשדך ב"שיא התמימות" לעורך הדין אשר עימו נפגשתי לראשונה היום, בליוויו האישי של ש', הבוס שנתגלה כלא סתם נוכל (את זה כבר הבנו מזמן, כן?) - אלא פרנואיד של ממש. בעוד אני מצפה לו בלובי של המגדל העגול בעזריאלי הבוקר, התחיל איתי בחור ששאל אותי למעשיי במקום. עניתי לו, בתמימותי, ש"באתי להיפגש עם הבוס". "באמת?", הוא מתעניין - "מה את עושה?" - "עובדת בעמותה למען נפגעיי תאונות דרכים, העו"ד שמטפל בהם נמצא כאן", הסברתי בעודי מענטזת קלות. ש', אשר הגיע בדיוק, הציל אותי מדייט גרוע במיוחד. כשישבנו במבואת הבניין, חזר המחזר עם מספר הטלפון - "תתקשרי, אמא שלי נהרגה בתאונה ואחי עוד בטיפול, אשמח אם תתקשרי", אמר, ונעלם אל תוך ההמון. ש' החוויר. "מה אמרת לו?", העלה את קולו. "ש...אני כאן לפגוש את הבוס...?". ש' נאנח. "נדמה לי שאת לא מבינה את הקונספט, מיקי. את לא אמורה לספר שיש כל קשר בין העמותה לעורך דין!". מה יכולתי לעשות? התנצלתי. כמובן שחשבתי לעצמי - מה עובר אורח תמים כבר יכול לעשות? אז אמרתי. הוא יודע מי אנחנו? מה שם העמותה? לא! אבל כל זה, כאמור, לא עזר להרגיע את ש' הלחוץ בעליל. 

רגע לפני שאנחנו עומדים להיכנס בדלת המשרד, הוא עוצר בחריקה, מושיט יד לעצור גם אותי. אנחנו נעמדים. "אממ, מיקי..." הוא ממלמל (מוכנים? זה עומד להיות ה-ש-י-א!), "תשמעי...נטלי סיפרה לך, נכון? שאני ר-ואיל י-חרפ [קראו מהסוף להתחלה מבלי המקף - אני לא ממש מעוניינת שהוא יגיע לכאן דרך גוגל...]? שזה השם שלי כאן?" - פה כבר לא יכולתי להתאפק. "מה?!" אני פוערת את פי. "העו"ד חושב שקוראים לך...ר-ואיל -יחרפ?! למה, למען האל?!". ביושבנו בכניסה, ממתינים לעו"ד שיגיע, הוא מסביר שבצבא, לפני עשר שנים, היה מסתערב. "כל יום קראו לי בשם אחר. התרגלתי לזה. כשחיפשתי עורך דין לעבוד איתו, לא רציתי שיידע דבר עליי. אז התחלתי כרואיך יחרפ ועכשיו אני...ר-ואיל י-חרפ". יופי. אז מסתבר שהבוס שלי הוא לא רק איש עסקים תחמן ומנוול - אלא גם חולה נפש. הידד! לרגע, אני מודה - רק לרגע שם בינינו, עלתה בי חמלה כלפיו, ואפילו העברתי יד מלטפת קלות על ברכו, מבינה את הקושי שבלבטוח. רק אני והבוס הפרנואיד שלי. "אני מבינה, אבא שלי היה מרגל במוסד", סיפרתי לו, ולרגע נדמה היה שכמעט והתחברנו. אבל רק כמעט. "תגיד", שאלתי אותו, "אתה מודע לכך שיש איזשהו זמר מזרחי גרוע ולא כל כך ידוע בשם ר-ואיל י-חרפ, נכון?" (בחיי שרק שמעתי עליו היכנשהו. נשבעת!). הוא האדים קלות.

הפגישה היייתה מוצלחת, אם לא נחשיב את הדאחקות שרצו שם על חשבונו של אחד מהנפגעים אשר לו סידרתי פגישה עם העו"ד, נפגע נפש, ואת הפניות הנרגשות מאת העו"ד ועוזרתו האישית להביא להם "כמה שיותר הרוגים וקטיעות, בבקשה. קטיעות, קטיעות זה טוב!". כן, קטיעות זה מעולה, פשוט מעולה...כיף חיים. אקסטזה!

למטה, אחרי הפגישה, אני מכחכחת קלות בגרוני, מכינה את עצמי לרגע בו אפצח בנאום שבסופו אבקש להעלות את שכרי מ-25 ש"ח לשעה לשלושים. אוי, אלוהים, זו הייתה טעות. אני לא יודעת אם הוא עדיין היה נבוך מאיזה עניין פרטי שחשפתי איתו ובפניו עוד למעלה (לצערי, איני יכולה לפרט, אך ניתן להגיד כי הוא בוודאי הרגיש די מושפל בעקבות העלאת אותו נושא, נגיד כך) או שתיכנן זאת מראש - אך חיש קל חיבר את הנייד לחשמל והראה לי. "תסתכלי", הוא מראה לי את צג המחשב. "רק בשלושת הימים האחרונים - 23 שיחות שלא נענו. אה, זו בחמש וחצי בבוקר. בסדר. 22 שיחות שלא נענו במהלך היום". לא ידעתי מה להגיד - איך?! אני הרי צמודה למכשיר הסלולרי המזורגג מרגע קימתי ועד לכתי לישון!!! זה פשוט לא הגיוני!!! אובדת עצות, גימגמתי כמה מילים לא מובנות. "תשמעי, מיקי", ש' ממשיך, "בהתחשב בקצב העבודה שלך (נו, בטח שאני אדפוק לך שעות, חתיכת מטומטם. אתה באמת חושב שאפשר להתקיים מחמש מאות ש"ח לחודש?!), זה נתון קטסטרופלי מבחינתי. ק-טס-טרו-פלי. זה לא יכול להמשיך ככה. כמובן שכרגע אני לא אומר לך 'שלום, כאן נפרדות דרכינו', אבל..." - ופה הוא פוצח בנאום שמרצה לי להיות "יותר זמינה", "יותר אפקטיבית" (משמע - פחות שעות עבודה. שמוק. ואני עוד הרגשתי חמלה כלפיו!!!) - ומקנח בהוראה ברורה להכין מסמך מסכם של הפגישה עם העו"ד - כל מה שלמדתי, ובנוסף להפוך להיות "אשת מקצוע" ולהתחיל לחקור את כל תחום תאונות הדרכים דרך המשטרה, חברות ביטוח, האינטרנט, ומה לא. עוד עבודה. פחות כסף.

אני חוזרת הביתה עצבנית, מתוסכלת, ועם טיח מעמוד לבן מרוח לי על האוטו שדפקתי.

מתי תעשה לי טובה ותפטר אותי, מתי?!  

 נ.ב - דובדבניל כרגע סיפרה לי שהיא שמעה את תירוץ ה"מסתערב" במקום אחר - מסתבר שזה תירוץ מוכר בעולם העסקים הלא-חוקיים. אלוהים ישמור, ואני עוד ריחמתי עליו. חלאה. ברגע שאני מתפטרת/מפוטרת, אני פונה לכלבוטק. אה - כן - וגם מספרת לעו"ד על מר "ר-ואיל י-חרפ" שלנו. בן אלף שרמוטות...

א-בל!

יש גם חדשות טובות! (אני חושבת?!) - אתמול בלילה נפל האסימון - והבנתי ש*אני* יכולה לתבוע על התאונה שעברתי, מכיוון שבזמנו לא תבעתי, ועוד לא חל חוק התיישנות על התאונה! דיברתי כרגע עם יובל, העו"ד, וסיפרתי לו על הפיברומיאלגיה (הוא נשמע מרוצה: "נשים בגילאי העשרים נוטות לפתח פיברומיאלגיה אחרי טראומה, זה טוב!"), על ה - PTSD (הרבה אישורים מטלי על התקפי החרדה, על לקיחת הקלונקס והלוריבן), ועוד אמשיך וארחיב את הסיפור על ה - PTSD (לוקחת מרגיעים לפני שנכנסת לאוטו, שומעת את ההתנגשות בכל פעם שעוצמת עיניים, לא נוסעת בכבישים ראשיים - כמה סיפורים אני יכולה לספר!) - ומדובר במאות אלפי שקלים שאני יכולה לקבל!!! תחזיקו לי אצבעות! ביום ראשון מתקשרת ללניאדו לבקש את הניירת מהתאונה, ומשם נגלגל את זה הלאה! אלוהים - בבקשה, רק שאצליח...

עדכון: טוב, תשכחו מה - PTSD. יחטטו לי באמ-אמא של התיקים הרפואיים מתל השומר, גהה ורמת חן. ננסה להסתדר רק עם פיברומיאלגיה...