ובכן, במסגרת חיפושי העבודה שלי, נפלה עליי...משרת חלומותיי. לא פחות ולא יותר - חונכות!!! פנו אליי מחברה המטפלת בנפגעיי נפש שמתקשים לצאת מביתם (*כחכוח גרון עצבני*) למשרת חונכות, על כל המשתמע ממנה - להגיע אל נפגעיי הנפש ולשמש להם לאוזן קשבת, תמיכה נפשית ופעילות חברתית - במטרה לשלב אותם מחדש בחברה.

אז מצד אחד - אני נרגשת עד לשד עצמותיי. החלום שלי! לטפל!!! מצד שני - החששות. החששות מלצאת, מלנהוג למקומות בלתי מוכרים (בסומכי על הג'י-פי-אס שלי...האם אצליח לנווט את דרכי בשלום לאור יהודה?!), מלא למצוא חנייה, מהקשיים הפיזיים, וכמובן - החרדה החברתית שלי, בכבודה ובעצמה. אני יודעת שכאן טמון גם הפתרון לבעיות שלי. שהעבודה הזו יכולה לעשות את מה שלא הצליחו כל קודמותייה - להוציא אותי מהבית למען מטרה שבעיני - אין מקודשת ממנה. ועוד איך להוציא. ואולי, אולי הטיפול באחרים יעזור לי להתגבר על קשיי שלי, ויהווה מן תרפיה-עצמית. אז כן, החששות והפחדים ישנם, אבל ככל שעובר הזמן, אני מוצאת את עצמי מרגישה מאותגרת מהמשרה, ומקווה בכל לבי להתקבל. פתאום כולי מלאת אדרנלין! הריאיון ביום רביעי בשמונה וחצי בבוקר.

חשבתי לשלב בינתיים בין שתי העבודות - הנוכחית ומשרת החונכות (בתקווה שאתקבל) - מכיוון שלפחות בהתחלה, השכר הוא 24 ש"ח לשעה למטופל יחיד, שלוש שעות בשבוע. משכורת רעב. אבל מי יודע - אולי לאט לאט אתרגל ללצאת, ללטפל, ואקבל על עצמי עוד מטופלים, וכך גם אוכל לוותר על המשרה הנוכחית? הו, חלומות.

לנטלי ו-ש' כנראה תהיה בעיה עם זה, אבל הם יאלצו לקבל את זה, בהנחה ואתקבל.

תחזיקו לי אצבעות חזק-חזק, בבקשה!!!

(בבקשה שאתקבל. בבקשה בבקשה בבקשה...)

עדכון 15.6: אם העמותה היא מטעם סל שיקום של הביטוח הלאומי, ייתכן ואצטרך לעבור גם בדיקה במשרד הבריאות, ואז אין לי סיכוי להתקבל כשיייחשף העבר הפסיכיאטרי שלי. צריכה את האצבעות שלכם יותר מכל כרגע...