אתמול הייתי בלוויתה של אמה של taish שלי. הלוויה הייתה קשה מאוד, אבל גם יפה ומרגשת. הרבה מילים יפות נאמרו על המנוחה - היא הייתה אישה אהובה מאוד. taish עצמה הייתה ממוטטת לחלוטין, ועשיתי את שכל שביכולתי בכדי לתמוך בה. לרגעים היה נדמה לי שאני מגזימה עם הליטופים ושליחות הידיים בכדי ללטף את הגב, את הראש או את הכתף - אבל באמת רציתי שהיא תדע שאני שם, בשבילה. התוכנית הייתה להמשיך ברכבו של החבר של taish לביתה - אבל הסכמנו שתינו שעדיף יהיה אם אגיע ביום אחר בשבעה, צפוף קצת פחות. אני מקווה להגיע אליה בשבוע הבא, ופשוט...להיות שם.

אני יודעת שאת קוראת, taish יקרה שלי. את בלבי ובמחשבותיי. ואני מקווה לראות אותך שוב בשבוע הבא. אוהבת אותך ♥

ביום רביעי נערך הריאיון בחברת החונכויות. מכיוון שעבר כבר זמן מאז, חשבתי לעדכן - למרות שתשובה סופית ודפניטיבית עדיין אין לי. הריאיון עצמו, לפי תחושתי, היה טוב מאוד. כצפוי, עלה נושא הטיפול שלי וגם נושא האשפוזים, לצערי. נשאלתי אם אני מכירה נפגעיי נפש. סיפרתי קודם על חברתי הסכיזו-אפקטיבית, ומשם עברתי לדבר על השמוק, שהוא כידוע מטורלל לחלוטין. מובן מאליו שכיניתי אותו "אבא שלי" ואפילו נאלצתי לספר בחמלה על השבץ שעבר ועל התלאות שעברה המשפחה בעקבות אותו סיוט - שהביא אותי לטיפול. סיפרתי גם שאמא מאובחנת עם דיכאון, בת לניצוליי שואה. אורית, העובדת הסוציאלית שראיינה אותי, שאלה אם אי פעם התאשפזתי. לא יכולתי להכחיש. "כן", עניתי לה, "אבל כדי לברוח מהמצב הקשה בבית. אשפוזים קצרים". היא שאלה אותי אם אני נוטלת תרופות, ונאלצתי לומר שכן - אמרתי שאני לוקחת ויאפקס (נכון) וסימבלטה (לא נכון) בשביל הפיברומיאלגיה. כשנשאלתי על הפיברו ועל האם היא מפריעה לתפקוד היומיומי שלי, שיקרתי ואמרתי שכלל לא, ואף סיפרתי שהמחלה בנסיגה (כל זאת, בעת שבהלוויתה של אמה של taish אתמול בקושי הצלחתי לעמוד במשך חמש דקות רצופות). "מערכות יחסים חברתיות?" היא שאלה. "נורמטיביות!", עניתי ללא היסוס. ב-ס-דר. אני ומערכות יחסים - מומחית, אני. ממש. ועוד נשאלתי שאלות כאלה ואחרות, אבל נדמה לי שהצלחתי לצייר תמונה חיובית למדי. "את עושה עליי רושם של בחורה אופטימית ומאוד מודעת לעצמה", סיכמה אורית, ורק ביקשה לדבר עם טלי, המטפלת. נתתי לה את המספר בשמחה, ביודעין שטלי תחזק את דעתה לשכור אותי. היא אמרה שתתקשר עוד אותו הערב - אך לא ברור אם באמת התקשרה, כי באותו הערב טלי לא הייתה זמינה, וגם הייתה במקום ללא קליטה. יכול להיות שאורית באמת ניסתה לתפוס אותה, ולא הצליחה. למחרת, ברכבת בדרכי ללוויה, השארתי לאורית הודעה שטלי אינה זמינה במרבית המקרים, במקרה ולא ציינתי, ושצריך להשאיר לה הודעה במשיבון. אז ברור שהודעה, לפחות, היא לא השאירה...

גם אתמול נראה שלא התקשרה. קבענו, אני ואורית, שאתקשר אליה היום ונדבר - אבל היא לא עונה, ולא נעים לי לנדנד. מצד אחד, אורית כבר דיברה על כך שבשבוע הבא אצטרך להגיע שוב לאור יהודה לחתום על מסמכים - ואין סימן חיובי מזה, ובנוסף, ציינה שמשרד הבריאות אינו רק מעודד אותם לשכור חונכים עם לקויות נפשיות - אלא דורש מהם לעשות כן - אבל מאידך - קולה אינו נשמע. האם התשובה היא כן? ומדוע היא אינה מתקשרת? לא לטלי, לא אליי? אני מניחה שזה גם סימן טוב (טפו-טפו!) שלא קיבלתי דחייה, ושהעניין עדיין באוויר...אבל חוסר הוודאות משגע אותי. מאוחר מדי מכדי להתקשר, ואני לא יודעת מה יעלה בעניין החונכות שאני כה רוצה

במקביל, אחרי שנתתי ל-ש' "על הראש" כמו שצריך בתגובה על מייל עויין ותוקפני במיוחד ממנו על כך שהנתון של אדם אחד שמגיע לפגישה מתוך שישה ביום אחד של פגישות הוא, לדבריו, "קטסטרופלי", ולאחר שהדגמתי לש' הנסער מה נחשב "קטסטרופלי" בעולמי שלי (לדוגמא, כשבחורה בת 24 מאבדת את אמה למחלת הסרטן בו נאבקה במשך שמונה חודשים ארוכים, כשמחלת הסרטן של חברה של אמא התפרצה שנית והרופאים מנבאים לה 25 אחוזי הישרדות, כשבתה מגלה שהיא ירשה את הגן הפגום שגורם להתפרצות המחלה וכן הלאה) - קיבלתי ממנו מייל מפוייס ומתרפס ובו הוא מביע את שביעות רצונו מעבודתי ואף מציע לי עבודה נוספת "שתכניס לי עוד שעות", לדבריו, ושהוא חושב שתמצא חן בעיניי. כמובן שהגבתי, ביני לבין עצמי, בגיחוך, אבל לעזאזל - אם לא אקבל את משרת החונכות הנכספת שלי - ייתכן מאוד שאאלץ לקבל את הצעתו, ולהמשיך לעבוד עם מאפיונר ביתר-שאת. נהדר.

מה גם שקיבלתי עוד שתי הצעות עבודה סטנדרטיות של מזכירות - אמנם לא חונכות, אבל טובות בהרבה ממה שאני עושה עכשיו, זה בטוח. והבעיה היא שאני חייבת לתת תשובה אם אני מגיעה לריאיונות ביום ראשון עד יום ראשון, וזאת כשאיני יודעת מה קורה עם אורית. לעזאזל!

אז עכשיו אני צריכה אתכם באמת, יותר מתמיד. שתחזיקו לי אצבעות שאקבל את משרת החונכות ואצליח להשתחרר, לאט-לאט, מטלפיו העברייניות של ש'.

סוף שבוע מותח ומתיש במיוחד עומד לעבור על כוחותינו...

מה אתם חושבים? התקבלתי או לא...?

נ.ב - איך ידעתי שזה יקרה?! גירשו אותי!!!