פגשתי אותו לראשונה במונית שלו. הוא נהג מונית - אבל לא זה הטיפוסי, זה שיודע הכול על פוליטיקה, חושב שביבי מושחת ושהוא יכול היה להיות שר האוצר המושלם. הוא שקט, אדיב, מנומס. עדין. ברגע הראשון, שמענו "קליק" קטן, כשעינינו נפגשו לראשונה. הוא אמר, אני אמרתי. למרות שה"קליק" איתו היה ראשוני ובוסרי מאוד. "קליק" של רגע, של "וואו, הוא חמוד". לא יותר מזה. ה"קליק" מצדו, מסתבר, היה חזק יותר. אינטנסיבי. הוא ידע שהוא מצא את האחת.

באותו היום, כשהסיע אותי לתחנת הרכבת ממנה הייתי צריכה לנסוע לחיפה להיות עם taish, דיברנו קצרות. הוא נשמע מקסים. הוא נראה יפה תואר מאחור. לאחר שהציע לי לצאת והסכמתי, מיד התקשרתי לאמא. "אמא", אמרתי לה, "אני חושבת שכרגע פגשתי את בעלי לעתיד". הוא דיבר על רצון להתמסד בתוך שנה. הוא בן 33, רוּבי שמו.

אתמול יצאנו. אני, לעומתו, בחוסר חשק מוחלט. עבר עליי שבוע ארוך ומתיש, ורק רציתי לישון. ההתלהבות הראשונית דעכה לה, ונותרתי עם הרצון לגמור עם זה כבר.

מהרגע הראשון שראיתיו ועד הרגע האחרון חשבתי על ר' שלי, איתו שכבתי יומיים לפני כן. סיפרתי לרובי על ר'. שאנחנו  חברים טובים כבר שבע שנים. שר' היה האהבה הראשונה שלי, מערכת היחסים הראשונה והיחידה. הוא שאל אותי אם למען מערכת יחסים רצינית ובשלה אסכים לוותר על ר', והשבתי שלא. אני לא יכולה, אמרתי לו. ר' יודע הכול עליי, אנחנו קרובים מדי. השנים עשו את שלהן. הקרבה, האינטימיות, הנוחיות. 

במהלך כל הפגישה השוויתי בין ר' ובין רובי. חיפשתי את נקודות הדימיון. משהו להיאחז בו. בעת חיפושיי, גיליתי אדם שונה בתכלית מר' - רובי מקסים, רגיש, מקבל, עדין, אכפתי, מעניק. כל מה שר' שלי לא. ר' אמנם מקבל, אבל אטימותו הרגשית הופכת אותו להיפוך המושלם מרובי, רובי שמבקש לדעת עליי יותר, להגן עליי, לשמור עליי, להיות איתי בכל מובן. רובי שמוכן לחכות עם יחסי מין (הוא יודע על אבא שלי. על ההתעללות המינית. על האונס בפברואר. על הבלגן בבית. לא הגעתי מוכנה לספר, אבל רובי התעקש. הוא רצה לדעת הכול אודותיי. הוא רצה לדעת כיצד "לפצח" אותי, כיצד להשיל מעליי את הרבדים החבויים. והוא הגיע אל כמה שכאלה מוקדם משצפיתי...), שרוצה מערכת יחסים רצינית איתי. שרוצה להתראות איתי שלוש פעמים בשבוע, ולהכיר את אמא שלי.

הוא מרגיש כלפיי, ואליי. אני טרם פיתחתי כלפיו רגשות. עדיין חשדנית, מפוחדת משהו. לא ממנו - מעצם הסיטואציה. מעולם לא היה לי חבר רציני. איש מעולם לא רצה להיות שם איתי כפי שרוצה רובי. לא באינטנסיביות שכזו, לא במהירות שכזו, לא בעוצמה שכזו. הבטחתי לו שאנסה. שאשתדל. ביקשתי פעמיים בשבוע במקום שלוש. 

אני לא יודעת איך להתמודד עם זה. אני בת 26 ויומיים, ובפעם הראשונה יכול להיות לי חבר רציני. אני מוצאת את עצמי אבודה ואובדת עצות. אני לא יודעת איך מתנהלים בתוך מערכת יחסים. אני לא יודעת איך זה מרגיש. אני לא יודעת אם יהיו לי הכוחות להתלבש ולהתאפר ולשים עדשות פעמיים בשבוע, ובבוא היום לשכב איתו. להתמסר אליו. אני לא יודעת אם אצליח להרגיש כלפיו, אם אצליח לאהוב אותו. אני ממשיכה לחפש פגמים וסיבות למה לא. כי לא עכשיו. כי עוד לא. כי אני לא מוכנה. כי אני לא יודעת אם איי פעם אהיה מוכנה. אני רוצה וצריכה את הלבד שלי. את המרחב שלי. אני לא רואה את עצמי מוותרת על הלבד שלי. חולקת את עצמי עם אחר. נפשית, פיזית. 

מצד שני, זו ההזדמנות הראשונה שלי לחוות מערכת יחסים עם אדם טוב. עם אדם טוב באמת. אדם שבוער בעצמותו להעניק לי, אדם שכבר חש כלפיי, שרוצה אותי כפי שאני, ללא מסכות. אני רוצה לתת לו הזדמנות מצד אחד, ומאידך מבקשת לברוח. לוחץ, מפחיד, מאיים. מבעית. אני מפחדת להיבלע.

אני חושבת לעצמי כל הזמן - אם רובי רוצה להיות איתי, משהו איתו בוודאי לא בסדר. לא יכול להיות שמישהו באמת רוצה להיות איתי.

מה אני עושה?