ביום שני הבא (13.7.09), יצא גיליון של "לאישה" ובו כתבה על הפרוייקט שאני לוקחת בו חלק כמצולמת - "גיבורות". כאמור, הפרוייקט, שבו משתפת פעולה הצלמת אליסיה שחף עם מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, מציג את תמונותייהן של נשים שעברו תקיפה מינית. תמונתי נשלחה למערכת העיתון, וככל הנראה תופיע בכתבה. כך שמי שעוד לא ראה או מעוניין לקרוא עוד על הפרוייקט - הנה ההזדמנות.

בהמשך, כמסתמן - גם ראיונות שלי עם כלי התקשורת.

תודתי לאליסיה על העבודה המדהימה שהיא מבצעת!

טרם שמעתי מהתחקירנית שאמורה ליצור עמי קשר מהתוכנית של אורלי וילנאי וגיא מרוז. מרוטת עצבים ודוגרת על הפלאפון כלביאה. אצבעות-אצבעות-אצבעות, בבקשה!

סוף בלון להתפוצץ

אתמול הייתי אצל פזית, עורכת הדין שלי בקשר לתאונת הדרכים שלי והתביעה בקשר לפיברומיאלגיה. היא רוצה את כל התיקים שיש לי מהמיון בתל השומר ומהמחלקות הפסיכיאטריות החל מתאריך התאונה. היא לא מבינה שבאף אחד מהתיקים - אף אחד - לא מוזכרת התאונה ולו במילה. מעולם לא רציתי לדבר על התאונה, לא רציתי לחשוב על התאונה. היא הייתה לי טראומטית מדי. בלי שום אזכור - אין סיכוי לתביעה. אין אפילו סיבה לנסות ולהוכיח החמרה במצב הנפשי - כי הייתי מאושפזת גם לפני התאונה עם אותן אבחנות, והביטוח יעלה על זה ויטען שהפיברומיאלגיה שלי (אם בכלל אקבל "אישור רשמי" מהראומטולוג שאני הולכת אליו ביום חמישי כדי לקבל את האסמכתא הרפואית) היא תוצאה של הטראומה הנפשית שעברתי. אין סיכוי. אין סיכוי. בניתי על התביעה הזו לכסף ללימודים, והרוח כבר הוצאה מהמפרשים. זה לא הוגן. זה לא הוגן.

אני צריכה אתכם עכשיו. מרגישה זרוקה. לא מעוניינים בי לעבודה, עם המזל שלי התמונה שלי גם לא תופיע ב - "לאישה", במשטרה מזלזלים בי, והתחקירנית לא חוזרת אליי.

אני מתבוססת בתוך הרחמים העצמיים שלי, ובתוך הבדידות שחזרה להכות אחרי שחשבתי שכבר נעלמה.

אני צריכה אתכם

עדכון 6.7.09, 19:40:

פזית, העו"ד שטלי שידכה לי - היסטוריה. אחרי הצווחות שהשמיעה הוד-רוממותה לאחר שהתקשרתי לביתה בכדי לבקש לבטל את התביעה ולבקש את אישור המשטרה לתאונה (היא לא ידעה זאת כשהתקשרתי - "...בכל 15 שנות עבודתי איש לא התקשר אליי הביתה!!! מה את מתקשרת אליי הביתה??? מה כל כך חשוב שלא יכול לחכות למחר???" - בוא'נה, גברת, תרגיעי, ומהר! מה עשיתי, פרצתי אלייך הבייתה?!? ככה מדברים ללקוחה?!? ), אין שם סיכוי בעולם שאני ממשיכה איתה. דרשתי ממנה בסמס לפקסס לי את אישור המשטרה שדרוש לי בשביל התביעה (למה לא צילמתי, למה?!), ואני חוזרת ל...יובל. כן, העו"ד של ה"עמותה". במקרה זה, כמה שיותר מלוכלך ומחוספס (ונחמד!!! ) - כך יותר טוב לי. וכך, אני יוצאת קצת יותר אופטימית...

ולכל תגובות הנאצה האנונימיות שיגיעו כדי לספר לי עד כמה אני צבועה: כן, אני צריכה את הכסף. כן, אני צריכה את יובל. יובל בעצמו לא הבין למה הוא נכנס כשכנס לעסקים עם נ.ד, כפי שלא ידעתי אני. וזהו. יותר אני לא מצטדקת בפני אף אחד.