הזעם מופנה כעת אליי. של השמוק, מי אם לא השמוק. אותה מריבה נושנה שחוזרת על עצמה בכל קיץ: השמוק פותח את החלון באמבטיה לרווחה, אני סוגרת אותו - מחשש שיכנסו תיקנים אל הבית. הדברה או לא הדברה - לא לוקחת סיכונים. לא מוכנה. השמוק פונה אליי תחילה בשקט: "מיקי, אני מבקש שלא תסגרי את החלון באמבטיה, אני לא יכול לנשום". לא יכול לנשום? הממ, זה מעניין - בעיקר בהתחשב בכך שהשמוק ישן בסלון תחת חלון ענקי שנותר פתוח בכל שעות היממה, ושדלת המרפסת הצמודה אל המטבח שקרוב אליו פתוחה. אבל אתם מבינים - מהאמבטיה - מהאמבטיה, הנקודה המרוחקת ממנו ביותר ממקום רביצתו על הספה, מהאמבטיה הוא מקבל את ה"בריזה" שלו. אז היגיון אין כאן, כמובן - אני גם לא מחפשת. העניין הוא שאני ממשיכה לסגור באדיקות את החלון בכל פעם שפניי מועדות אל השירותים ומבחינה שהוא פתוח - וזה מושך אליי אש. כבר הכנתי את אמא לפיצוץ הקרב. היום, כשצפינו אמא ואני ביחד ב"מועדן לילה", הוא נכנס ואיים בטון אימתני. התאפקתי והתעלמתי. ידעתי שבזה זה לא ייגמר - הוא ימשיך לפתוח את החלון, אני אמשיך לסגור אותו - והעניינים יתחממו. מבעוד מועד, כשחזרתי לחדרי הערב, נעלתי את דלת החדר. וכצפוי - הגיע השמוק וניסה לפתוח ולאיים שוב. בטוחה מעט יותר בעצמי, קיללתי.

כעת, כל שהוא בבית אני שומרת על דלת החדר נעולה. שרק ינסה להיכנס אליי ולאיים. במצור.

חלקכם אולי הספקתם לקרוא את הפוסט שמחקתי מטעמים אישיים. בקצרה רק אספר שהוא עסק בסיומו של הקשר בן שבע השנים ביני ובין ר' בטריקת דלת צורמת ומכאיבה. מעולם לא העז לדבר אליי בטון המשפיל והמזלזל בו השתמש אתמול. טלי, פירלה וחברות אחרות טוענות כולן שהוא יחזור - אבל אותי זה לא מעניין. באופן מפתיע - אני אפילו לא מרגישה עצובה על לכתו. ג לי יש את הגבולות שלי, ואיש לא יזלזל בי וישפיל אותי כפי שהשפיל וזלזל ר' במהלך אותו חילוף ס.מ.סים עצבני.

אני עם גברים גמרתי. ג-מר-תי.