בתשעה באב, עיתוי מתאים, חייבים להודות - סגרתי את רוכסן הבועה בה נסתגרתי לי. נכנסתי אל תוך ענן מעורפל שנמשך, כך זה הרגיש, כמו נצח. פרשתי מהחיים כפי שהכרתי אותם עד ליום זה, או לפחות הדפתי מאחורי תקופה בה הרגשתי מוקפת ומחוזרת (ולא באופן רומנטי) ע"י חברות וידידים. אחת התיאוריות שלי לדיכאון האפאטי אליו נכנסתי גורסת כי נבהלתי מתשומת הלב הרבה שקיבלתי בחיים האמיתיים, בטלפון, פנים מול פנים, במסנג'ר, במיילים וכן הלאה. נבהלתי, וברחתי בחזרה אל תוך מחילתי. לא היה זה דיכאון סוער, ואף לו דמעה אחת נשפכה. התנתקתי רגשית מכל מה ומי שסבב אותי. ייתכן והיה קשר למחזור שנסתיים טרם עתו, ואולי הייתה זו נסיגה פשוטה שקשורה בהפרעה. נסיגה שכמותה כבר חודשים רבים שלא פגשתי.

כבר באותו היום, בתשעה באב, שלחתי סמס משותף לכעשר חברות. פרט לאחת  - כולן הגיבו באמפתיה ודאגה רבה. גם כאשר פירסמתי את הפוסט בכיכובו של "האוס" - קיבלתי מיילים וסמסים מודאגים - ועל כך נתונה תודתי והערכתי הרבה. תודה לכולכם.

העשן שאפף אותי מתחיל להתפזר קמעה. אני מתחילה לדבר מעט בטלפון, באופן מצומצם, וגם במסנג'ר. מחר פוגשת חברה אותה לא פגשתי זה זמן רב. היום טעמתי מעט מטעמה המתוק-מריר של תל אביב - נסעתי למלא ציפורניים ולעשות פן לקראת הפגישה מחר. כמו כן, הייתי אמורה להיפגש מחר עם העובדת הסוציאלית שלי ועם מאמנת השמה שהייתה אמורה לעזור למצוא לי עבודה. הפגישה התבטלה בעקבות עיצומים בביטוח הלאומי - חלק בי מרגיש רווחת הקלה - קיבלתי עוד שבוע לפחות של בטלה - בעוד שהחלק השני דואג לפרנסתו. 

דבר לא קל. פקידה מהבנק הלאומי השפילה את אמי (שלקתה בשפעת החזירים, אגב) היום בטלפון כשהודיעה לה שהיא במינוס של 28,000 ש"ח, חורגת ממסגרתה ב - 18,000, ונזפה בה שהיא אינה מתנהלת כשורה עם כספה, בעוד שהיא מפחידה אותה שבקצב כזה לא תוכל להמשיך. אמא הנסערת הגיעה לחדרי וביקשה הלוואה זמנית של 3,000 ש"ח. לא יכולתי לסרב. הבטיחה לי שתחזיר לי בעוד כשבוע. מששמעה אחותי על ההשפלה שעברה  אמי, זעמה והתקשרה לצרוח על הפקידה, שמצידה טענה שמדובר ב"מיסאינטרפרטציה". כל שאני יודעת הוא שאמא טרם התאוששה, והיא עדיין מבולבלת ואינה יודעת מניין תשיג את הכסף. היא קיבלה את משכורתה המלאה של אחותי, והשמוק הואיל בטובו להעניק לה 4,000 ש"ח. יותר מזה, הוא טוען, הוא אינו יכול לתת. אמא יודעת שהוא משקר. היא גנבה ממנו מספר ציורים נדירים ומקוריים שהיה בכוונתו למכור, ואילו אני ואחותי מתכוונות לנסות לעזור לה למכור אותם תמורת 15,000 האחד. אם תצליח למצוא קונה, תצליח לסגור את המינוס.

אני מנסה להיות איתה כמה שיותר. למעשה, היא האדם היחידי שבחברתו אני מעוניינת בימים אלו. הפחד מחברת אדם עדיין מקונן בי, וגם מהבלוגוספירה אני מנותקת מזה כמה ימים. אני מצטערת על שלא כתבתי אצל הקבועים שלי אם עידכנתם - ומבטיחה לנסות להתערות מעט בימים הקרובים. 

אני לא בטוחה מה קורה לי, עדיין. אני רק יודעת שאני מבולבלת. הרבה קרה בתקופה האחרונה - החל בסאגת העמותה, כלה בתביעה כנגד תביעת הבטוח וכל הבירוקרטיה שהייתה מעורבת לצורך העניין, במעורבות החברתית הענפה שלי, בעיות בבית, דאגה לפרנסתי, מחשבות ודאגות על לימודים עתידיים, נסיעה של טלי לחו"ל לשבוע ימים וההתמודדות בלעדיה. הכול עוד מסתובב סחור-סחור כמו נדנדה שמסרבת לעצור, ואני איתה, מסוחררת.

תודה לכל מי שעדיין איתי. אני יודעת שבפוסט הזה אין פואנטה של ממש - אני מנסה להסביר מה קורה לי, היכן אני עכשיו, ומחשבותיי נודדות. אני מתנצלת על חוסר הקוהרנטיות - עדיין לא ממש כאן - אבל משתדלת. זה כן.

לא נעלמת.