צרחה, כאילו משום מקום, מפלחת את האוויר העכור:

"אז אני עוזבת!!! אני עוזבת!!! ש-לום!!!".

אני עוזבת את החווה שלי בפייסבוק ומוצאת את אמא בוכה. היא מציתה סיגרייה בעוד שהטלפון מצלצל. "את רוצה שאענה?" שואלת, ועונה מבלי להמתין לתשובה. אחותי על הקו - לא הפתעה גדולה. הא ממררת בבכי. "אישה שאסור היה לה להביא ילדים לעולם, היא והדרמות שלה. אסור היה לה! אסור!" - גם היא בוכה. "אני לא חוזרת. אני לא חוזרת", היא ממללת אל תוך האפרכסת תוך כדי בכי. "תנשמי עמוק", אני תופסת את עמדת המפייסת, "אני כבר ארגיע אותה. תירגעי".

מעטפה שאמא פתחה בטעות. על כך הושתת הריב. מעטפה מהבנק הלאומי המבשרת לאחותי שהם מבטלים לה את האשראי. אמא פתחה בטעות, והאחות משתוללת. הרי אין היא באמת זועמת על כך שהמעטפה נפתחה עבורה בטעות - היא מתוסלת משום שהיא בחובות, עברה את מסגרת האשראי שלה מזמן וכעת הוא בוטל.

היא חייבת לאמא קרוב לעשרת אלפים ש"ח על התשלומים למכונית. התשלומים החודשיים, אלפיים ש"ח לחודש, יורדים מחשבון הבנק של אמא והאחות אמורה לשלם לה ממשכורתה. מאין תשיג את הכסף לשלם לאמא כשהיא בחובות עד מעל הראש, בעצמה? אני מאמצת את סגנון אלון-גל, ומכריחה את אמא להתקשר לבנק ולבטל את הוראת הקבע. אמא אומרת שכן, זה מה שחייבים לעשות - אבל ביני לבין עצמי אני שאלת את עצמי: איך אפשר לבטל הסדר תשלומים שכבר נחתם? גם אין אפשרות להעביר את התשלומים החודשיים לחשבון הבנק של הקטנה. הפתרון היחידי המסתמן באופק: למכור את הרכב. הקטנה תצטרך להשלים עם עובדות החיים הקרות והנוקבות ולנסוע באוטובוסים.

אמא מבקשת ממני להתקשר אל האחות ולבקש ממנה לחזור הביתה כך שתוכל לבשר לה על החלטתה למכור את הרכב - במידה ואחותי לא תחזיר לה את הכסף שחייבת. מבקשת להישאר מחוץ לתמונה, אני מבקשת לשלוח ס.מ.ס. אמא מתעקשת שאדבר איתה. אמא מבקשת - ואני עושה כבקשתה. התוצאה? אחותי מוציאה את כל זעמה ותסכולייה עליי. בניגוד לאמי - אני איני מוכנה לספוג מניפולציות רגשיות זולות ("אוקיי, אז אלו החיים שלי או הכסף. החיים שלי או הכסף. בסדר גמור"), ומנתקת.  עכשיו אני הרעה בסיפור.

אמא מתקשרת שוב אל אחותי, ושבה למרר בבכי למרות ניסיונותיי למנוע חילופיי האשמות כואבים ובמקום לדבר על פתרון מעשי לבעיה - ת'כלס ודי. בשלב זה איני יכולה יותר לשלוט על המתרחש, ואני פורשת לחדרי ומשאירה את אמא עם אחותי בטלפון.

השתיים, כאילו שלא ידעתי מראש, משלימות. אמא מגיעה אל החדר ונותנת נשיקה כאות תודתה לתמיכתי. ואילו אני יודעת שאחותי תמשיך בשלה - ושאמא שלי לא תראה פרוטה. אני משאירה את המידע הזה לעצמי, ואת הוויכוח המתחדש ליום אחר. היום כבר אזלו כוחותיי.

שקט לכבערך רבע שעה, עד שהשמוק מתערב. אינני שומעת את דבריו - אמא מתפלצת ומתחילה לצרוח שוב. שוב קמה, מגיעה אליה לסלון (שם ממוקמים, באופן מקומם למדי, השמוק והמחשב גם יחד - לאמא עוד נותרה עבודה שהיא מעוניינת להספיק לסיים להיום) ומדריכה בקול - "די, מספיק! להתעלם! לא לענות!". אמא קוטעת אותי, נסערת - "כולם משוגעים במשפחה הזו, אני כבר לא יודעת מה לעשות! הוא חושב שאני משקרת לו!!!". אני מחבקת אותה, ואיני עושה כל ניסיון שהוא, ולו הפעוט ביותר, להשקיט את קולי - "את יודעת שהוא חולה נפש, נכון? את יודעת שהוא פרנואיד, נכון?". אמא ממלמלת "כן, כן...". "אז די. לא לענות לו, הוא אוויר. אוויר!".

"הנה, הגיעה הצדיקה", אני שומעת אותו ברקע. מתעלמת. הוא אוויר גם בשבילי.

וכל המטען העודף מגיע יום לפני שאני נפגשת עם מאמנת ההשמה מטעם הביטוח הלאומי לשם מציאת עבודה. לעזאזל עם הכול. נגמרים לי הכוחות.

עדכון 12.8:

הייתי בביטוח הלאומי ונפגשתי עם מנהלת חברת ההשמה. ביחד עברנו על דברים שאני יכולה לעבוד בהם (מטלמיטינג ועד מזכירות או פקידות - בתקווה, גם משהו שקשור לצילום). התחייבתי לעבוד חמש שעות ביום, חמישה ימים בשבוע - וכל זה עבור אלפיים שקל בחודש. לא מציאהה גדולה - אבל מנכסת בה תמיכה מלאה של מדריכת השמה לאורך הדרך במשך שנה וחצי. כולי תקווה שבעוד שנה וחצי כבר לא אצטרך את המשרה שתימצא לי (בתקווה) - כי אטפל בחניכים. אורית, העובדת הסוציאלית ששכרה אותי לעבודה טרם מצאה לי חניכ/ה. מקווה שבקרוב. וכמו כן, אני מקוווה שבחברת ההשמה מטעם הביטוח הלאומי ימצאו לי עבודה שאצליח להתמיד בה - לפחות עד שאתחיל לטפל - מה שנראה מאוד מעורפל ובלתי ברור כרגע...

ימים יגידו, אני מניחה.